אנחנו ארבעה. בעצם, במהות אנחנו חמישה אבל עכשיו אנחנו ארבעה.
למה אני מדגישה את העובדה הזאת? זה בגלל שנפלאה מבינתי התופעה
המדעית שככל ששטח הרצפה גדל ,שטח האויר לנשימה נעשה דחוס יותר
ויותר עד כדי מחנק. (אם אתם מבינים את זה אשמח להסבר).
בכל אופן, זו לא התופעה היחידה המוזרה המתרחשת אצלנו בימים
אלה.
למשל, פעם הייתי מזוזה, ואפילו נהניתי מהפאסיביות הנדרשת,
מחוסר המאמץ כמעט להיות מנושק. היום אני סתם תלויה בין משקוף
לריצפה, מחכה ולו רק ללטיפה.
והבלט! אגם ברבורים של ממש. אנחנו מרחפים על בהונות האחד סביב
לשני לצלילי הדממה, בקלילות של בלרינות. אבל בעצם זה שניים
קדימה ואחד לאחור.
רוצים עוד דוגמא? אוכל. ככל שאני טורחת פחות אני זוכה לתשואות
הערצה רמות מצד דרדקים בני תשחורות ואילו בעל הבית נוהם קלות
וטובל מזלגו בעצבנות מה בסלט .והמשקל רבותי כל הזמן בנסיגה.
אמנם לשמאל אבל על זה אנחנו דווקא מברכים.
אתמול למשל, בצהרי היום, על חוף מכמורת מהביל ושומם למחצה,
היינו היחידים שהדלקנו גחלים רק פעם אחת במשך ארבע השעות
שרבצנו שם. למען האמת הרגשנו די מבוישים בין אלה שהמשיכו לצלות
ולדחוס ולרמוס כל סנטימטר מרובע של רשת הצליה. חפויי ראש
היצלנו את כבודנו בבירות צוננות מהקיוסק הסמוך וצעדנו בביטחה
יחסית אל המקום בו נשרף עמוד האש שלפני המחנה שלנו.
ואם לא די בכך, הכביש בדרך הביתה בכלל לא היה פקוק, אנשים
חייכו אחד לשני בעילפון מה מבעד לעיניים מצועפות חום , חול,
בשר, ובירה ,והינהנו בראשם כאילו מחר לא יהיה חמסין, פיגועים,
גזירות, שקיעות לוהטות שיצרבו את המים בעת מפגש, וכאילו שמדי
פעם לא ירעיד את החלל הדחוס טלפון בודד אחד ויפתח זמנית ערוץ
חמצן צר לנשימה.
חמצן לארבעה.
בעצם אנחנו חמישה במהות. אבל בפועל אנחנו רק ארבעה.