יצאתי לסיגריה מאחורי הבית. לא סיגריה רגילה, סיגריה
"מיוחדת".
סיגריה רגילה אני יכולה לעשן בחדר,  אבל בשביל להתמסטל אני
צריכה לצאת מהבית.
הלכתי למקום שלי. ארגנתי הכל, ועישנתי. פתאום שמעתי קול קטן.
"דלוקה!" מישהו קורא לי...
מיד כיביתי את הג'וינט בצער וחיפשתי מאיפה בא הקול. לידי ראיתי
גמד קטן. "תקשיבי, אין לי זמן, אני נותן לך את המשאלה שלך
ומתחפף, תפסי, טוב סלאמת". הוא זרק לעברי מצלמת וידיאו ונעלם.
נשמתי עמוק, הדלקתי את הג'וינט שוב וניסיתי להבין מה קורה לי.
גמד? מוזר... משאלה? סבבה, אבל למה מצלמת וידיאו?
אם הוא היה שואל הייתי עונה לו שאני רוצה לטוס לאוסטרליה, אבל
מה אני יעשה אם מצלמת וידיאו?
קצת התאכזבתי, אפילו כעסתי. למה הוא לא שאל? למה הוא קובע ככה
מה אני רוצה? מה הוא חושב, שהוא יכול לבוא ככה ולקבוע מה
המשאלה שלי? ממבט? משאלה זה דבר אישי. אין לי מה לצלם!
קמתי והלכתי הביתה. נכנסתי לחדר והלכתי לישון. אני לא מבינה
איך ההורים שלי לא שמים לב לשעות השינה שלי, אני ישנה מלא.
קמתי ערנית ורעננה, שכחתי מהמצלמה והמגמד החצוף. נכנסתי להתקלח
והלכתי לבית ספר. בהפסקה עישנתי ג'וינט שסידר אותי לשיעור
מתמטיקה. כשהגעתי הביתה והתכוונתי ללכת לישון ראיתי פתאום את
המצלמה על המיטה שלי. התיישבתי והעברתי את הסרט להתחלה. כל
היום עד אותה נקודה היה מצולם. המקלחת בבוקר, הנסיעה לבית ספר,
השיעורים, ההפסקות...
אף פעם לא הבנתי איך זה שאנחנו לא יודעים איך אנחנו מתנהגים,
איך אנחנו לא רואים את עצמנו פועלים, אנחנו אפילו לא יודעים
איך אנחנו נשמעים! במצלמה ראיתי בדיוק מה עשיתי באותו יום, רק
אני, אני ואני...
הגמד נתן לי מצלמה שלאט לאט כבר הייתה בתוך הראש שלי. במקום
לראות את הסביבה, העיניים שלי ראו רק אותי...  לא הצלחתי
ללמוד, לא לדבר עם חברים, לא לכתוב, לא לקרוא. רק לעשן.
וגם עכשיו, שאני נמצאת במוסד הזה, אני רק רואה אותי, עיניים
אדומות ועייפות, רזה להחליא, עצובה...
אני לא יודעת אם באים לבקר אותי, או שאני שומעת קולות...
אני מעדיפה להיות כל היום עם עיניים עצומות, ורק עכשיו שהחלטתי
לכתוב מה קרה לי, פתחתי את העיניים שלי וראיתי את עצמי כותבת
על הסרט שלי...
הלוואי והייתי יכולה להרוג את עצמי. ואת הגמד.