צוחקת, אני מביטה בשמיים. מחזיקה את הבטן. הכלבה שלי מסתכלת
עלי, מנידה את ראשה, לא מבינה מה קורה לי. אני לא בטוחה שאני
מבינה. תשע בלילה, יוצאת להאכיל את הכלבה. מתיישבת על המדרגות
ומסתכלת למעלה. ירח מלא, מליוני כוכבים ושחור, הרבה שחור,
אינסופי...
הברוש מולי מתנועע בעקבות הרוח, המטע מול הבית נראה גדול
מתמיד... מכונית עוברת והורסת הכל...
אבל אחרי כמה דקות של ביקורת על הטכנולוגיה וזיהום האוויר, אני
שוב מוצאת את עצמי מתפעלת מהמראה.
לא הגיוני... הכל כל כך גדול, יפה, עוצמתי... אם לא הייתי רואה
לא הייתי מאמינה. אבל זה נכון, זה כאן.
וזה מצחיק אותי... כולם מנסים להבין איך הכל הגיע לפה ואני
אומרת- זה משנה? זה מעניין,מאוד, אני מודה.
אבל מי אנחנו חושבים שאנחנו, שנצליח להבין את הדבר המדהים
הזה?
הכלבה שלי כבר נכנעה לי והתיישבה על השמיכה שלה. אני שוקלת אם
להיכנס הביתה. כמה זמן כבר אפשר להסתכל על השמיים...?   נכון,
זה יפה וזה מדהים... אבל זה רק גורם לי להרגיש יותר ויותר
קטנה, אפסית. מי אני בכל המערכת? כל כך קטנה, לא חשובה.  ובכל
זאת, בלב, הכל כך גדול. לחשוב שיש עוד מיליון כמוני, כמספר
הכוכבים, שגם להם יש סיפור, רגשות, מחשבות, חששות...
אני לא חשובה... אני שום דבר...
אני כבר לא צוחקת.