אתחיל במשפט ידוע: "עם עובדות אי אפשר להתווכח".
עובדות מופיעות כאקסיומות בלתי ניתנות לערעור. הן האספירין של
המדע, שבא להביא מזור מוחלט לכל מחלות הילדות של האנושות. לכל
האמונות התפלות והשכנועים שבני אדם שיכנעו עצמם עד לזריחת המדע
הנאור לחיינו.
התחושה הכללית היא שפעם היינו קורבן לאמונה העיוורת ולדיקטטורה
הכוחנית - אלה שעל פיהן נשק דבר. והיום אנו משוחררים מן ההבלים
והרעות החולות הללו, היום אנו לא הולכים על פי משאלת לב אישית
(אמונה) וגם לא נכנעים למי שיש לו כוח, היום אנו מודדים,
שוקלים  - ורק כשיש לנו עובדות בדוקות היטב - מחליטים.
היום יש לנו גם כלי בדיקה ומדידה, ובעיקר יש לנו את אותם
מדענים יקרים שמביאים לנו מחקרים לגבי כל דבר  ובהן עובדות
מאירות עיניים ועושות סדר.  וכך אין לנו עוד צורך לחסות באפילה
ולהינגף בכל מיני רעות חולות. עכשיו אפשר לראות את המציאות
כמות שהיא ו... להתחיל לחיות.
ועד כדי כך אנו רואים בעובדות את האור שבקצה המנהרה עד שבשעת
חילוקי דעות, מי שמביא עובדה מחזיק עצמו (ונתפס) כמי שמצליח
בזאת להביא את הויכוח המיותר לסופו. כי  'עם עובדות אי אפשר
להתווכח'....
ועתה אתחיל להתווכח עם המשפט שפתח שורות אלו ('עם עובדות אי
אפשר להתווכח'); ובכן זהו אחד המשפטים הדמגוגיים ביותר שישנם.

העובדות הן המיתוס הגדול ביותר שקיים. ולעובדות יש דווקא נטיה
להסתיר מעינינו את האמת.[1]
לא זו בלבד שהעובדות אינן אכסיומות בלתי ניתנות לערעור, אלא
שהעובדות הן המסתור הטבעי לגישות מוטות, חד צדדיות
ומניפולטיביות.
ואין אולי דבר בעולמנו שהנו כה ניתן למניפולציה כעובדות.
אחת הדוגמאות למעשה זימרי זה בעובדה מצוי בתחום עריכת הדין,
עורכי הדין באים כביכול כדי לייצג ולהציג עובדות, אך כל צד
לוקח את העובדות הנוחות לו ומדגיש אותן כך שהם יועילו לצד שלו
בדיון המשפטי. אך מה שחשוב יותר כאן הוא שעורך הדין לא מפרש את
העובדה בפני השופט, הוא בוחר את אלה שמשרתות את מטרתו ואם אין
לו עובדות מספיק אטרקטיביות - הוא אונס את אלה שיש לו כדי
שתתאמנה לתמונה שהוא טווה.
דוגמה אחרת הם פוליטיקאים שרצים במערכת בחירות ועומדים לבחירת
הציבור - הם מביאים עובדות, אך, שוב, רק אלה שעוזרות לקמפיין
שלהם ומתעלמים מן היתר. קל לחשוב שהם בסך הכל מפרשים עובדות
אחרת מאשר הפוליטיקאים מן הזרם המנוגד, אך לא היא, הם לא
עוסקים בפרשנות, רק באיפור של העובדות כך שתתאמנה לתפיסה שהם
מייצגים. פרשנות עוסקת בקילוף בעוד שמניפולציה עוסקת בהלבשה של
קליפות ולבוש על העובדות.
אך אם נחזור כמה שורות אחורה, אז מדוע בכלל זה הגיע לידי כך?
מדוע כולנו כה שטופים בעובדות ובורחים מן הפרשנות?  ובכן הדג
מסריח מן הראש, כלומר; כשהמדובר בשלטון דמוקרטי והעם צריך
לשפוט, אז מי שמצוי בשלטון משתמש בעובדות כדי לחזק את שלטונו.
וכך במקום שהעובדות יפנו דרך לפרשנות, הן הפכו מזמן לבנות
ערובה בידי מקבלי החלטות למינהם. העם חושב שמה שהוא קורא ושומע
באמצעי התקשורת הן העובדות הטהורות, לא מודע לכך שמקבלי
ההחלטות מתמרנים מאחורי הקלעים, ומשפיעים על סוג העובדות
שתגענה א-פריורי לידיעת הציבור. העובדה היא לא בתולה זכה
שמוצגת בתומתה לעיני הציבור, אלא אישה מנוסה שעברה במיטות של
כמה וכמה פוליטיקאים עד שהגיעה לאור הזרקורים
למעשה העובדות הן כדור משחק בידי מי שמחזיק בהגה השלטון, מי
שיושב בראשי הממסדים, מי שהוא בעל סטאטוס ועמדה ויכול להכתיב
סדר יום.
והכוהנים הגדולים של  העובדות הם המדענים. המחוזרים על ידי
בעלי השררה והממון כדי שיוכלו ללקוט ממחקריהם את העובדות
שמתאימות לאינטרסים שלהם.
והאמת היא שאין עובדות ישנן רק פרשנויות.
עובדות הן חלק מעולם שרובנו מצויים תחת השפעתו בצורה טוטלית
ביותר, והכוונה לעולם הטכנולוגיה. פעם היו לנו חיים, היום
מושלת בנו הטכנולוגיה. ואבני הבניין של הטכנולוגיה הן העובדות.
[2]
לאמיתו של דבר (ומתחת לפני השטח) - אין מדע, אין טכנולוגיה,
אין אובייקטיביות, אין הגיון צרוף וחסר פניות. יש רק
פסיכולוגיה (מבנה אישיות) וסוציולוגיה (המבנה והנורמות של
החברה). ומאחורי כל אמת מדעית ועובדה חד משמעית - מצוי ההיסט
או המגנט הסוציו-פסיכולוגי שממכוון לאזורים המשרתים את המטרות
האישיות (של האדם)  או הממסדיות (של החברה ומי שעומדים בראשה).

ושוב: אין עובדות יש רק פרשנויות.
דבר זה נכון גם בתחום קליטת המציאות על ידינו; החושים והמוח
אינם קולטים את המציאות, אלא יוצרים פרשנות שתאפשר לנו להתייחס
אליה. אחד מן השלבים בבגרות מנטלית ההכרחית זה לדעת שמה שאנו
קולטים אינו בשום פנים מה שישנו, אלא מה שעיבדנו כדי שנוכל
להתייחס. כך שהכנות המינימלית דורשת מן האדם לחדול מן היומרה
הזו להתייחסות ישירה לעובדה ולהבין שכל שיש לנו זו פרשנות, אבל
אם כך, אז לפחות לפרשן לעומק ולא לחשוב שהפרשנות האוטומטית
שהחושים והמוח מצד אחד, ומערכת החינוך - מצד שני, עושות
לעובדות - הן הן המציאות.

תקופתנו הנה תקופה פוסטמודרנית. זו תקופה בה פיסיקת
הקוונטיים, הסמיוטיקה, והדה קונסטרוקציה - מולכות בכיפה
ואמורות לקלף מעל כל יומרה את הבלעדיות שלה על האמת הטוטלית.
והנה, עם זאת, ולמרות זאת, מעמדן של העובדות, בתקופתנו,  לא רק
שלא התערער, למעשה נראה כי מעולם לא היה טוב יותר. לעומת זאת
דווקא מעמד הפרשנות (זו שאמורה להיות כלב השמירה של העובדה)
נמצא בשפל. היא נתפסת כיומרה חסרת כיסוי, או כקורבן מועד
לקלישאות, הכללות וסטריאוטיפים. ליד הפרשנות, העובדות נתפסות
כמשרת נאמן והגון של האמת, והפרשנות עצמה כנסיון לאכוף אינטרס,
במסווה פרשני.
ומדוע הסטיגמה הזו על הפרשנות? ובכן כל הגמוניה ושלטון שהוא,
יודע בסתר ליבו כי פרשנות של אמת היא אקט חתרני שעשוי לערער על
מעמדו המבוצר של הממסד. פעם לא נתנו להבנה של פני הדברים מקום
בגלל דיקטטורה והפחדה, היום אין צורך בזה, כולם כורעים ברך
לפני העובדות; והעובדות הן הרי כלי שרת שלטוני מובהק, מי שיש
לו כוח מציג את העובדות שנוחות לו בדרך שנוחה לו.
כך שאין צורך להפחיד ולאכוף שלטון, העובדה הטוטלית והבלתי
מעורערת - עושה את העבודה. ועל כן כל מי שמנסה לפרש את העובדה
ולהבין מה היא בעצם אומרת - עושה מעשה חתרני.
ועל כן הפרשנות לא נחשבת פופולרית, כי היא מערערת סדרי שלטון
בכך שהיא לא מאפשרת לעובדות לייצג את השלטון בשקט.
מעל פני השטח רוב הקצף של כוהני העובדות יוצא על הפרשנות
כביכול בגלל הכללות, הפרשן נחשד אטומטית באינטרסנטיות. אך האמת
היא שכל זה לא חשוב כלל, שהרי אין זה משנה כלל אם הפרשנות בכלל
נכונה; כל פרשנות היא ברוכה בעצם נסיונה החתרני לערער את
שלטונן  הלא ניתן לערעור של העובדות.
ובכלל, בעולמנו זה ישנן יותר מדי עובדות ופחות מדי פרשנות.  
העובדות חוסות בצל מדעי הטבע בעוד שפרשנות של אמת אמורה לבוא
מן הכיוון של הסבר פסיכולוגי או סוציולוגי. הפרשנות מייצגת את
הגישה ההומנית, האנושית שמנסה להבין ולמצוא משמעות וחיים בעולם
קר ומנוכר. העובדתיות מייצגת עולם של נתונים קרים וחסרי חום
אנושי. עולם מכאני וחסר נשמה.
למעשה עבודת האלילים המודרנית היא סגידה לעובדות, ורק האמנים
מערערים על המונוליטיות הזו של העובדות בכך שהם  משמשים
כפרשנים חתרנים של עולם העובדות דרך היצירה שלהם. ובגלל
החתרנות שבפרשנות שלהם, הקודים להבנת המסר הם קודים מוצפנים;
רק יודע ח"נ יכולים לנסות להבין מה המסר. והדרך של כוהני
העובדות לבטל את התקפות הפרשנית של מעשה האמנות היא בכך שהם
טוענים כי אמנות היא עניין אישי של האמן וכל אחד יכול להבין
אותה איך שהוא רוצה.
וכך האמנות היא שמורת הטבע האחרונה של הפרשנות. וכאמור, גם היא
נאלצת להשתמש בקודים שרק מי שמבין את שפת האמנות יכול לרדת
לחיקרם הפרשני.
האמנות היא סוג אחד של פרשנות, זו פרשנות עומק, ובדרך כלל
עוסקת באמיתות קלאסיות לגבי חיי אדם. לידה קיימת פרשנות הפופ
ופרשני הפופ, אלה מופיעים במדיה ומנסים לפרש עובדות כלכליות,
פוליטיות, צבאיות, משפטיות, רפואיות וכו'. הם  פרשני פופ, (כמו
מוסיקת מעליות) כי הם לא מנסים לרדת לחקר האמת, למעשה הם הם
שרתי העובדות, הם עוסקים בעיקר בהצבעה על מגמות ובקיטלוגים של
עובדות, אך נמנעים בדרך כלל מלהכנס לעומק ולחשוף את המשמעות
שמאחורי העובדה שהם מפרשנים.  
האפליה הזו לטובת העובדות ולרעת הפרשנות - מוצאת גם ובעיקר
ביטוי בשיחות שלנו [3]; ברוב השיחות המשוחחים סוחרים בעובדות,
מי שיש לו עובדות רבות, מוצקות וחדשות יותר מקבל מעמד טוב יותר
בשיחה (ומי שסוחר בעובדות הם בעיקר הגברים, נשים לא אוהבות
עובדות כלל, וכמעט לא מביאות אותן לשיחה). שיחה ממוצעת מורכבת
בעיקר מעובדות וממעט פרשנות. וגם מעט הפרשנות שנותרת מורכבת
ברובה מדעות, וזה לא אותו הדבר; פרשנות מנסה להבין משהו לעומק,
דעה מטילה על אותו משהו את הזוית האישית. בפרשנות אתה זונח את
מה שאתה יודע כדי להבין משהו מנקודת המבט של זה שאתה חוקר,
בעוד שבדעה זה להיפך; אתה לא מעוניין במה שמסתתר מאחורי
העובדה, אלא במה שאתה כבר מראש חושב עליה ועל שכמותה. בדעה
מסלול התנועה הוא מן העובדה אל מה שהאדם חושב עליה, בפרשנות
התנועה היא מן הקליפה והפריפריה של העובדה לכיוון הגלעין שלה.
בדעה מכסים, בפרשנות חושפים.
וכך שיחה בדרך כלל מורכבת ממשפטי עובדות כמו: "שמעת מה הוא
אמר"? או "ראית מה כתבו בעיתון"? או "שמת לה איך שהיא השמינה"?
"ידעת ש..."? או משפטי דעות: "אני לא מאמין לו, הרי גם בשנה
שעברה....",  וכו'.
בשיחה רגילה יש מעט מדי נסיון לרדת לשורשם של דברים, לנסות
ביחד להעמיק בהבנה של מה העובדות אלה אומרות. (חסר בה מאוד
האלמנט הסוקרטי, זה שמנסה לקלף את העמדות הפנים ואת ההסברים
הנוחים שנתנו לעצמנו, וזאת כדי להגיע לאמת חבויה ולא נעימה).

ולסיכום:
הכל הפוך : אנו חיים בחברה שמה שמוצק וחד משמעי בה (העובדה),
הוא בדיוק ההפך ממוצק וחד משמעי, העובדה היא מוליך השולל הגדול
ביותר. והפרשנות שהייתה אמורה להציל אותנו הן מן האטימות שלה
והן מן המניפולטיביות שלה, ולהוביל אותנו לתובנות ולהבנה -
נמצאת בשפל המדרגה, מתבטלת בפני העובדה המולכת.
מעל פני השטח  אנו חיים בעולם בהיר וצלול של עובדות. לכאורה
כיום יש לנו כלים לפזר את ערפל הדעות הקדומות ולראות את העולם
כמות שהוא, דרך הפריזמה של העובדה. ועם זאת, ובגלל זאת, מעולם
לא היינו בבערות יותר גדולה, ביחס לנפש ולחיים, ביחס לאספקט
האנושי והנפשי שלהם.

[1] כותב על כך עמוס עוז, בספרו: "סיפור על אהבה וחושך", עמ'
41-43, הנה הקטע, לא בשלמותו: "לא פעם העובדות מאיימות על
האמת. כתבתי פעם על הסיבה האמיתית למות סבתי(...)  במסגרת
מלחמתה התמידית במיקרובים התרגלה סבתא להרתיח פירות וירקות בלי
שום פשרה(...) ואף את עצמה היתה סבתי שלומית מבשלת שלוש פעמים
ביום: קיץ וחורף נהגה לעשות שלוש אמבטיות רותחות כמעט, כדי
לבער את המיקרובים(...) לאחר שניים או שלושה התקפי לב, הזהיר
אותה ה'וקטור קרומהולץ: גבירתי היקרה, אם לא תחדלי מן האמבטיות
הלוהטות שלך שוב אין אנוכי אחראי למה שעלול חלילה לקרות לך.
אבל סבתא לא יכלה להיגמל מן האמבטיות שלה. אימת המיקרובים היתה
חזקה מדי. היא נפטרה באמבטיה.
התקף הלב שלה הוא עובדה.
אבל האמת היא שסבתא שלי מתה מרוב ניקיון ולא מהתקף הלב.
העובדות יש להן נטייה להסתיר מעינינו את האמת (ההדגשה היא
שלי ולא במקור, ג.ר.). הניקיון הרג אותה (...) לבסוף היא מתה
מהתקף לב; זאת עובדה. אבל לא התקף הלב כי אם הניקיון שלה הרג
אותה. או לא הניקיון כי אם מאוויה הסודיים הרגו אותה. או לא
מאוויה כי אם חרדתה הנוראה מפני מאוויה אלה. או לא הניקיון לא
המאווים ואף לא חרדתה מפני מאוויה אלא דווקא הכעס התמידי הסודי
שלה על חרדתה זו, כעס חנוק, כעס ממאיר, כאילוח לא מנוקז, כעס
על גופה שלה, כעס על תשוקותיה, וגם כעס אחר, עמוק ממנו, כעס על
עצם רתיעתה מפני תשוקותיה, כעס, עכור, רעיל, כעס על האסירה ועל
הסוהרת, שנים על שנים של התאבלות חשאית על הזמן השומם שהולך
וחולף ועל הגוף המצטפד ועל חמדת הגוף, זו החמדה המכובסה אליפ
כביסות והמסובנת עד דכא והמחוטאה והמקורצפת והמורתחת, חמדת
הלוונט הזה, המזוהם והיוזע הבהמי והמענג עד עילפון אבל כולו
מלא -מיקרובים".

[2] "...אנו נשארים כבולים באזיקים לטכניקה, בין אם אנו
מחייבים אותה בלהט ובין אם אנו שוללים אותה בלהט, אך באופן הכי
נורא אנו משועבדים לטכניקה אם אנו מתיייחסים אליה כאל דבר מה
נייטרלי; כי ייצוג זה - שכיום במיוחד אוהבים לסגוד לו - עושה
אותנו עיוורים לחלוטין כלפי מהות הטכניקה".
מרטין היידגר, במסה: "השאלה על אודות הטכניקה". מתוך "הישות
שבדרך", הוצ' מפעלים אונ. 1999, עמ' 177

[3] הרחבה של נושא השיחה, בספרי החדש: "אמנות השיחה, מלהג
ופטפוט עד הידברות ודיאלוג", הוצאת ידיעות אחרונות, מרץ 2003.

גבריאל רעם
15. 5. 2003