דן אמר שאני מזניחה את המשימות שלי. זה היה בארוחת בוקר. יש
לנו לוח שעם שתלוי במטבח בדיוק מעל שולחן האוכל. בחצי שלו,
שנמצא מימין, יש פתק עם הטלפונים שלי בעבודה והסלולרי וחשבונות
לתשלום. בחצי שלי לעומת זאת מזמן לא רואים את רקע השעם, וגם אם
נקלף את שכבת הפתקים הראשונה והשניה, ספק אם יראו. "לא נכון,"
אמרתי, "יש לי המון משימות, פשוט". הוא אמר: "טוב. בכל מקרה
נראה לי שכדאי שתטפלי בהן." המשכתי לאכול. לא ידעתי מה לומר על
זה. אם הייתי אומרת סתם טוב, זה היה יוצא לא אמין. זאת לא הפעם
הראשונה שקיימנו את השיחה הזו. כבר הפסדנו כמה פעמים סכומי כסף
כי לא טיפלתי בדברים בזמן. ניסיתי לכוון את הרדיו לאיזו תחנה,
אבל כל הזמן היה רעש סטטי והרמתי ידיים. במקום זה לקחתי פתק,
רשמתי עליו: "לתקן את הרדיו", ותקעתי אותו עם נעץ בצד של דן.
אחר כך לקחתי עוד פתק וכתבתי: "לתקן את האישה". נעצתי גם אותו
בצד של דן, חצי מסתיר את הפתק הקודם. דן הסיר אותו ותלה אותו
מחדש ליד הפתק הראשון. הוא אמר: "תקני חלב כשאת חוזרת."
הנהנתי.

שכחתי את הסלולרי שלי במכונית. הוא חיכה לי שם עם שתים עשרה
שיחות שלא נענו, רובן מאסף, הבוס שלי. ניל לא חיפש אותי אפילו
פעם אחת. זה השאיר אותי בתחושה כבדה שלא הצלחתי להבין את פשרה.
מין קור שמתחיל מהבטן ומטפס מעלה לגרון. ניסיתי לחשוב מה היה
קורה לו היתה הודעה ממנו. אני חושבת שהייתי מרגישה אותה תחושה
בדיוק. אולי נוסף לבהלה או אי נוחות עד שמיעת ההודעה עצמה.
למעשה, לא נותר דבר לומר.

אסף אמר שאני נראית לו חסרת מנוחה. תמיד הניתוחים הפסיכולוגיים
האלה. היינו בישיבה ותוך כדי שיחקתי בפאלם. לא מהמשחקים
הרעשנים שצריך לירות על ספינות חלל או משהו. מכונית תקועה
במגרש חניה וצריך לחלץ אותה החוצה. זו למעשה חידה מרחבית. אסף
שאל אם אפשר לקבל קצת רצינות, אבל אני לא בטוחה שזה כוון דווקא
אלי, כי בישיבה היו עוד שישה אנשים. רוב הזמן שתקתי. רק פעם
אחת אמרתי: "זה לא ילך" ואולצתי לתת הסבר ארוך על תוכנות
הדמייה כימיות. חשבתי תוך כדי שההערה שלי היתה מיותרת. יכולתי
לחסוך מעצמי את ההסבר בעל פה ולהציג את ההשגות שלי על סיכום
הישיבה אחרי סיומה. אני לא אוהבת לדבר מול קהל. אחר כך נגמר לי
האוויר. חזרתי לשחק בפאלם.
ביתרת היום קראתי קטלוגים. הכנתי טבלה גדולה עם המפרט הטכני של
הרכיב שאנחנו צריכים, וניסיתי להשוות בעזרתה בין החברות השונות
שמתיימרות להציע אותו. גם שוחחתי ארוכות בטלפון עם זכיין של
חברה אמריקאית שביקש לבוא להציג לנו את קו המוצרים החדש שלהם.
אסף נכנס לחדר בדיוק כשהייתי בטלפון וסימן לי שהוא רוצה לדבר
אתי. סימנתי לו חזרה שאחר כך. הוא סימן לי שאני אפסיק רק לרגע.
הוא אמר: "אני יוצא היום מוקדם." שאלתי: "זה משהו דחוף?" הוא
אמר: "לא כל כך. אפשר מחר." אחר כך הוא הלך. בסוף סיכמתי עם
הזכיין שישלח לי בדואר את הקטלוג ונדבר. תהיתי אם גם לו זה
נשמע מזויף.

פעם ניל נהג לקחת אותי מהעבודה. הוא היה מובטל, היה לו אופנוע,
והוא יכל להתייצב בעבודה בערך שתי דקות אחרי שהתקשרתי. אהבתי
להתפנק אז. היינו יוצאים לפעמים יחד לארוחת צהריים. אני הייתי
אוכלת באצבעות. זה הצחיק אותי - הנה הענק המגודל הזה אוכל
בנימוס של אשת שגריר, ואני, קטנה ממנו בהרבה, אוכלת כמו חזיר
בר. פעמים אחרות הוא אסף אותי אחרי העבודה. היינו נוסעים לדירה
שלו. הוא היה מזיז את הרהיטים הצידה ומלמד אותי לרקוד. כמה יפה
הוא רקד. הגוף שלו נטען יחד עם המוסיקה, הקצב זרם לו בדם.
הייתי מוכנה לשבת על המעקה ולהסתכל, אבל הוא משך אותי, בואי
בואי ילדה, מסובב אותי, הופך אותי, שולט בי, מקסים אותי, בסוף
הייתי קורסת חסרת נשימה. מחפשת בתיק את הונטולין. אני לא זוכרת
התקפי אסתמה מאושרים כל כך.

במכונית בדרך מהעבודה עלתה שוב תחושת המועקה. הפעם היא הרגישה
כמו אבן שמונחת על בית החזה ומפריעה לנשום. חיטטתי בתיק ביד
ימין, וחיפשתי וונטולין. זה לא היה התקף של אסטמה, לא היה מקום
לספק. בכל זאת ניחמתי את עצמי בשתי השפרצות בלתי מדויקות. בסוף
נאלצתי לעצור. ניסיתי את תרגילי ההרפיה שלמדתי  פעם. הרגשתי
מגוחך ומגעיל, אבל בכל זאת המשכתי. הנטייה הטבעית היתה לפתוח
את דלתות המכונית, לצאת ולשאוף אוויר צח. אבל ידעתי שזו סתם
אשליה. ממילא אין הרבה אוויר צח בשולי הכביש המהיר.
שוטר רכוב על אופנוע עצר לידי. "הכל בסדר, גברת?" סימנתי בראש
לשלילה והצבעתי על המשאף. הוא הסתכל עלי ולא אמר כלום.
"אסתמה." אמרתי. הוא הנהן. הוא אמר: "את צריכה משהו?" אמרתי
"תכף יעבור." היה קשה לומר את המילים. בין "תכף" ל"יעבור"
הייתי צריכה לקחת אוויר. כל כך קצרת נשימה הרגשתי. הוא חיכה
עוד כמה זמן עד שהתנעתי.

כשחזרתי הביתה דן עמד במרפסת, מפרק את הטלסקופ שלו. "תסתכלי
כאן," הוא אמר, "את רואה כאן. כאן את אמורה לראות עיגול מושלם,
ובמקום זה, את רואה? חצי סהר. זה אומר שאחת המראות זזה
מהמקום." הוא ניער את הטלסקופ והסתכל עלי בניצחון למשמע הרעש.
"את שומעת את זה?" הנהנתי. "עכשיו," הוא המשיך "זו לא הבעיה
היחידה עם הטלסקופ הזה," הוא סידר על השולחן בשורה ישרה את
החלקים שהוא כבר פירק, "תראי את זה," הוא הרים את אחד החלקים,
"זה אמור להיות חלק כמו מים. את מבינה? את רואה את הקורוזיה
בשוליים. והבועות האלה. זה לא שווה כלום ככה. זה מפריע לשבירה
של האור. יש לך משהו לנקות את זה? כי ככה זה לא שווה שום דבר."
הנהנתי שוב. מהמטבח הבאתי ספריי לניקוי חלונות. כשחזרתי למרפסת
דן עדיין דיבר. הוא אחז בין האצבע לאגודל בורג חלוד. "עכשיו
תגידי," הוא המשיך, "איך בדיוק אני אמור להבריג את הבורג הזה
חזרה. הוא חלוד כולו." נתתי לו את הספריי. "למה את מביאה לי את
זה עכשיו?" הוא שאל. הנחתי את הספריי על המעקה. "כל הזויות פה
משובשות," הוא אמר. "וזוויות זה עניין קריטי." הוא עצר רגע
לקחת אוויר. "אני אהיה חייב לפתוח את הצינור מאחור כדי לקבע את
המראה למקום". הוא שקשק שוב את גוף הטלסקופ, ושוב נשמע רעש
הזכוכית במתכת. "האידיוטים האלה הדביקו את מכסה הפלסטיק במקום
לבנות מבנה מתברג. עכשיו אני חייב לשבור את המכסה ואז איכשהו
לסגור את זה מחדש. תמיד בסוף זה נגמר בחלקי פלסטיק עקומים, שאי
אפשר לעשות אתם שום דבר חוץ מלהזמין חלק חדש מהחברה." הוא תחב
מברג בין מכסה הפלסטיק האחורי לבין צינור המתכת. הטלפון צלצל.
בצלצול החמישי הבנתי שאין סיכוי שהוא יענה.

היו התנשפויות בצד השני של הקו. אוויר נכנס. אוויר יוצא.
"הלו?" אמרתי. עדיין היו רק התנשפויות. "הלו?" ניסיתי שוב.
עמדתי להניח את השפופרת על הכן, כששמעתי "יו ביטצ'". זיהיתי את
הקול. אחר כך הוא ניתק.
כשחזרתי למרפסת דן הניח מידו את המכסה השבור. הוא היטה את
הצינור ושלף את המראה מתוכו. "את רואה?" הוא אמר, "אמור היה
להיות פה מצבט פלסטיק שתופס את המראה למקום. הוא שבור. עכשיו
איפה אני משיג דבר כזה?"

בלילה חלמתי שוב על ניל. אני ישבתי עליו ברגליים מפושקות
בידיים כרוכות סביב עורפו. פניו היו חיוורות מאוד, כמעט
אפרפרות, ועיניו בהירות בצורה לא אנושית. היתה לו תספורת של
נערים הולנדים, כך שיכולתי לתפוס בבלורית ולהטות את ראשו
לאחור, חושפת את הצוואר. זו היתה מחשבה שעברה בי. אבל מובן שלא
עשיתי את זה. הוא ישב קפוא תחת החיבוק שלי. גופו לא נענה
לאצבעותי שירדו במורד הגב. "הכל בסדר, ניל?" שאלתי. הוא עדיין
ישב דומם לגמרי. זה התחיל להרגיש לא נוח. פתאום הוא קם, ניער
אותי ממנו, מפיל אותי לרצפה. איבדתי לרגע את הנשימה מרוב
תדהמה. הוא הרים את הרגליים - הוא נעל מגפי גומי שחורים שהגיעו
עד הברכיים כמעט, ומכנסי ג'ינס דהויים בתוכן - ובעט בי. בכוח.
בהתחלה התנועות היו ממוכנות, אבל לאט לאט חזר גופו לגמישות
הטבעית. הוא בעט שוב ושוב. פוגע ברגליים, בבטן, בחזה. יו
ביטצ', ביטצ', באסטרד, ביטצ'. אני הושטתי ידיים להגן על הראש.
אחר כך צלצל השעון המעורר.

בראש השנה האזרחית כרע ניל על ברכיו וביקש "מארי מי". כשהוא על
הברכיים ואני על הכיסא, היינו כמעט באותו גובה. הנטייה שלי
היתה להושיט יד ולהסיט לו את השיער מהעיניים, אבל לא זזתי.
"מארי מי," הוא אמר שוב.
לא השבתי. הוא היה שתוי. בקבוקים ריקים פזורים בכל החדר. הוא
היה מקסים גם כאשר הוא היה שיכור לגמרי. עדיין שלט בגופו.
תנועותיו העדינות בסתירה לגוף הענק. הוא קם. שלף את השקע של
המערכת מהקיר. חזר לכרוע על ארבע ושר לי שיר אהבה גס. אחר כך
חיפש משהו בכיסים. הוריד את החולצה. ניער אותה ממשיך לחפש אחרי
אותו משהו נעלם. קם למטבח. חזר עם בקבוק נוסף. "יו דונט ניד דה
באסטארד," הוא אמר, "יו ניד מי".
הסתכלתי לפתע על השיכור המגודל הזה. ריח האלכוהול, השירה,
הבקבוקים הריקים, הדרמטיות שבכריעת הברך, מילאו את כל החלל. לא
היה לי מקום שם. לא יכולתי לדמיין אותי נישאת לאיש הזה. חוזרת
אליו הביתה יום-יום. קמה לצדו כל בוקר. חוגגת אתו שבתות וחגים.
מגדלת אתו ילדים. זה היה אבוד.
חזרתי הביתה כמעט בחצות. לא הערתי את דן. ישבתי במרפסת והסנפתי
וונטולין. זה לא עזר.

הכנתי לי קפה והתיישבתי לשולחן. דן ישב כבר, אוכל טוסט, מדור
כלכלה של עיתון הבוקר פרוש לפניו. "הפסדנו בערך אלף דולר" הוא
אמר. "טוב," עניתי. הוא חשב להגיד משהו, אבל התחרט. הוא הדליק
את הרדיו, וכיוון לתחנה של דיבורים. דיברו על איזה איש שרצח את
אחיו. האחיינית שלו הגישה תלונה נגד הבן שלו, טענה שהוא תקף
אותה מינית מאז שהיא היתה בת חמש או משהו כזה. אז כדי להראות
לה מה זה הוא ירה באבא שלה. אחר כך דיברו על הירידות בבורסה.
בסוף קראו את תוצאות הכדורגל, והוא כיבה את המכשיר. הוא אמר:
"שוב צעקת הלילה". משכתי בכתפיים. דן אמר: "אמרת משהו על ניל.
ניל-לא-לא-ניל, משהו כזה". נזכרתי פתאום בהתנשפויות. ב"ביטצ'".
הרגשתי את המחנק בגרון שלפני שבוכים. אמרתי: "מעניין." אבל
הקול שלי לא נשמע כרגיל. דן הסתכל בלוח השעם שלו. הוריד את
הפתק "לתקן את הרדיו", וקיפל אותו. הוא הדליק שוב את הרדיו.
בדיוק ניגנו את "הקיץ האחרון שלי אתכם". אולי בגלל הסיפור של
הרצח. השיר נשמע בהיר וצלול. דן כיבה את המכשיר, והשליך את
הפתק המקופל לפח.
הוא אמר: "אולי תקחי היום חופש מהעבודה. תתקשרי ותגידי שאת
חולה או משהו. תשני עד הצהריים. אחר כך נצא לאכול. נלך להצגה
יומית עם כל הזקנים. נקנה טלסקופ חדש, ובערב אני אלמד אותך שוב
למצוא את הדובה הגדולה".
"טוב," אמרתי, "תשים כלים במדיח".



תודה לעמיר על העזרה במחיקה
תודה לגרשון על העזרה בעריכה