הקירות משוחים בצהוב בהיר. צהוב. צהוב. צהוב.
זה הדבר היחיד שיש לעשות כאן. לבהות בכל הצהוב הזה.

אני קמה וניגשת לדלפק. נוקשת על הזכוכית.
הן לא שומעות. או עושות עצמן לא שומעות. אני מנסה ללכוד את
המבט ולו לרגע. אחת מהן טועה ומסתכלת בי. אני מצביעה על התיק
שלי שמונח מאחוריהן. אחר מראה בפנטומימה יד כותבת. אני רוצה עט
ונייר. עט ונייר הן תמצית הקיום. למחשבות אין משמעות כשאי אפשר
לכתוב אותן.
היא מפנה את הראש ממני כאילו לא ראתה מה ביקשתי.
כלבה.

עכשיו מתאספים כאן עוד. יש ריח עז של תפוז באוויר. כנראה
מחלקים תפוזים איפשהו. זה מכאיב לי בבלוטות הרוק. כאב נעים.
נעים? כאב יכול להיות נעים?
יכול להיות נעים בזמן ש?
אפי אומר תעשי ככה, תעשי ככה. זה נעים ? זה כואב.
הוא איש טוב בסך הכל. והשריטות הללו הן מאהבה. מתשוקה. תשוקה
זה דבר טוב.
ככה כתוב ברומנים בכריכה רכה.

בחורה צעירה מתיישבת מולי עכשיו.
בעצם לא צעירה כל כך. רק הגוף השדוף מטעה. אנורקסיה?
כשהיא מרימה את הראש מהתפוז שהיא קולפת, ומסיטה את השיער
לאחור, אני רואה שהמחצית השמאלית של פניה מצולקת עמוקות.
כוויה. אולי חומצה.

"יש תפוזים שם," היא אומרת, מצביעה על המשך המסדרון, "תכף
יבואו למדוד חום".
"תגידי," אני שואלת, "יש פה דרך להשיג נייר ועט?"
"בשביל מה לך נייר ועט?"
"אני משוררת," אני אומרת, "אני צריכה לכתוב כדי לחשוב". אני
תכף מצטערת שאמרתי את זה. נראה לי שזה לא יעזור בהמשך.
היא אומרת: "יש אצלן", מצביעה על הדלפק האטום, "אבל הן עושות
כאילו הן לא שומעות."
"כן, ראיתי." אני אומרת.
"זאת המדיניות" היא אומרת. לא נראה שאכפת לה.
"מדיניות שאסור נייר ועט?"
"מדיניות שאסור דברים פרטיים, אני יודעת"
היא נוברת בתפוז שלה, מפיצה את הריח המטריף-מכאיב הזה.

"תגידי," היא אומרת, "בשביל מה את פה?"
"אני עוד לא פה," אני אומרת, "אני רק מחכה שיתנו לי ללכת. זו
טעות."
"כן," היא מוצצת פלח תפוז, "כולם אומרים ככה בהתחלה. את פה.
הנה." היא קמה וצובטת אותי, "רואה?" העור מאדים במקום הצביטה.
אני רגישה לתפוזים.
"את לא נורמלית." אני אומרת.
"כן," היא אומרת, "גם את".

לחכות.
קיר צהוב.
ריח תפוזים.
אישה משוגעת עם חצי פנים.
בלי נייר ועט אני אשתגע. אם לא נייר ועט לפחות ספר. ספר זה
טוב. יש לי את "מלכוד 22" בתיק. זה כמעט מצחיק. "מלכוד 22"
וספר ביכורים של איזה משורר עלום. בשלב הזה הייתי קוראת אפילו
"דפי זהב". אותיות. רעש של נייר. משהו.
הצביטה ביד עדיין כואבת. אחר כך תתפתח פריחה.
אני כאן. ללא ספק.
משוגעת.

במשך ארבע עשרה שנים. "דרישות לגיטימיות של בעל." כך אתה קראת
לזה, כשסיפרתי לך.
אפי היה מפיל אותי למיטה. מפשק רגליים.
שורט. תשוקה. שקט. תשתקי.
"ככה זה גברים", אפי אמר. ואני - המטומטמת - שכבתי שם בדממה.
"אלה דרישות לגיטימיות של בעל", אתה אמרת.
זה כואב, אני חשבתי בזמן שאפי היה דורש את הדרישות הלגיטימיות
שלו.
"זה יכול להיות נעים", אתה אמרת.
כאב נעים?
"לא - רק נעים. בלי כאב."
שקרן.

כאב נעים.
כאב נעים כמו... כמו בלידה.
הם כל כך חמודים בהתחלה. שבירים. שבריריים. איברים דקיקים ועור
מתקלף.
"ששש, ששש, אל תצעקי." אפי אמר. כבר היה עדיף שישתוק. אני
שתקתי.
אתה אמרת שתהיה אתי.
אני אמרתי: זה לא בשביל גברים. הלוואי והייתי שותקת.
אתה אמרת, "אבל זה יהיה הילד שלנו. הילד שלנו."

כאב נעים כמו...
כמו לקום בלילה באיברים נוקשים לילד בוכה.
הם כל כך חמודים. הם צובטים את הלב בחוסר האונים הזה. בתלות.
לקום באנחה של "לא עוד פעם".
בפרקים שחוקים.
יד על המצח. חום. רטיות לחות.
אתה אמרת: "אנחנו נחלוק בגידול הילד".
אני חשבתי: גברים. הרבה הבטחות.
ובכל זאת, בטפשותי, המשכתי לבוא אליך.
ואפי לא אמר כלום, כשהילדים בכו בלילה. הוא המשיך לישון.

ואהבה הזו.
כמו בשיר של נתן יונתן:
ולא אש ולא עצים
ולא שה ולא שופר
ולא היתה עוד כאהבה ההיא
על עפר.

גם אתה אמרת: "אני אוהב אותך".
אתה אמרת: "לא היתה עוד כאהבה שלנו".
קלישאה.

אני משוררת. זה מה שאענה.
"את משוררת," אתה אמרת. "זכרי זאת. את משוררת".
אפי לא האמין בשירה. "משוררת זה לא מקצוע," הוא אמר.
"רק נעים," אתה אמרת, "זה צריך להיות רק נעים. לא כואב"

לפני כמה לילות נאספו לחלומותי כל השלדים כולם. אתה היית בועה
שהתנפצה. מילות האהבה שלך, כאב הערגה, ההבטחות שרק אני,
יופייך, עיניך הבהירות, הגבות שראוי היה להן להיות מצויירות על
תקרות מעוטרות, הכל היה רמאות מתחילה ועד סוף.

בחלום ידעתי שאני נוהגת כמשוגעת. התאבלתי על אובדנך, על
אינותך. הרגשתי מרומה ומושפלת. ייבבתי כמו כלב דרוס. לא יכולתי
להפסיק. מעולם לא היית. מעולם לא היתה אהבתנו. רציתי לקלל ולא
יכולתי להוציא מילה. רק יבבות מקוטעות.

אני בטוחה שבכיתי בשנתי, כי קמתי ופני מלוחות.

אולי באמת אני מתאימה לכאן. אני מאבדת את האחיזה במציאות. או
שמא המציאות היא זו המשתנה.
"אין משמעות למילה מציאות", אפי אומר.
ואתה, בעצם מה משנה מה אתה אומר, בעצם. מילותיך הממיסות חסרות
משמעות.
אני מאבדת את האחיזה.
היום כמעט איבדתי.
רק בכי התינוקת הוא שעצר.

אנשים נוספים מתאספים עכשיו בחדר ההמתנה הזה. אחות עם עגלה.
בחור צעיר. זיפים של כמה ימים. קעקועים בשתי הזרועות. גם הוא
עם תפוז. הכאב המתוק הזה.
הוא אומר לאחות: "אני חייב ללכת מכאן. אני חייב ללכת הביתה."
הוא עונה לאחות: "אני יודע שיש לי עבר בעייתי. זה לא שאני לא
יודע. זה שונה הפעם".
הוא מסביר לאחות: "עכשיו אני מרגיש כמו מלך העולם, את מבינה?
מלך העולם."
הוא אומר לה: "אני בניתי פעם את כל הבתים בתל-אביב". הוא בטוח,
כן. בעצם אולי כמעט בטוח. הוא חייב ללכת הביתה, "הפעם יהיה
בסדר".
הוא חסר סבלנות עכשיו. הרגל שלו מתופפת על המרצפות. האצבעות
שלו נעות באי שקט. הוא אומר לאחות: "תני לי לרוץ מרתון עכשיו,
ואני מגיע ראשון. יש בי כל כך הרבה אנרגיה. כל כך הרבה חיות.
אני צריך מרחבים."
הוא אומר: "תסמכי עלי".
הוא אומר: "למה את לא עונה לי? למה ? אני לא בן-אדם?"

אני חושבת: זה חלק מהדה-הומניזציה פה. אבל אני לא אומרת כלום.
נראה לי, שמוטב לשמור על פרופיל נמוך. לפחות בינתיים. לחכות
יפה.
תפתחי פה. מודדים חום. תודה. הכל בסדר.
אני אגיד: אני רק מחכה.
אני אגיד: יש לי סבלנות.
לא, היא אפילו לא שואלת.

זאת עונת האירוסים. עונת האירוסים קצרה מאוד. תחילה הם סגולים
עם להבות צהובות בתוכם. אחר כך הם מצהיבים ונובלים. האירוסים
הם היפים ביותר. אסור להחמיץ את פריחת האירוסים.
"פרחים כל שבוע", אמרת.
"כך יהיה", אמרת.
שקרן.
פתייה.

לא, פריחת האירוסים היא תשובה גרועה. להתרכז. להתרכז. לא לומר:
"משום שהאירוסים ינבלו". זו אינה תשובה טובה כלל. לא זו הסיבה.
ואין זו תשובה לכלום. האירוסים הם אירוסים. החיים הם החיים.
יופי וכאב אינם כרוכים זה בזה. או אולי כן. האירוסים יפרחו גם
בשנה הבאה. השנה הבאה?

רצית שאומר בדיוק. "ככה אפי עשה לך? ככה? ככה? וככה? תראי."
צהובון שכמוך.

והרי זה גרוע יותר מכל ההפשטות שהפשיט אותי. מכל פישוק
הרגליים. מכל הכאב. הנשימות. הזיעה.
רוצח אכזר שכמוך. ככה אפי עשה לי. מרוצה? וככה עשית אתה. הפשטת
אותי במילים שלך. אפי הוריד את הבגדים. אתה השלת ממני את העור.

"לא מאמין," אמרת, "תגידי בדיוק. פתאום את לא זוכרת, אה? גברת
זיכרון מושלם, לא זוכרת." לבוז יש רעש של מקק הנרמס ברגל
יחפה.
אנס שפל. רוצח. אתה. לא אפי. אפי דרש רק "דרישות לגיטימיות של
בעל", כפי שאמרת אתה. להכאיב זה לגיטימי? בשביל מה לימדת אותי
אחרת? בורות היא ברכה, לעיתים. בשביל מה אמרת: "יכול להיות
נעים."? בשביל מה אמרת: "יהיה. "? בשביל מה האמנתי?
אירוסים נובלים כשקוטפים אותם.
קלישאה.
גם אתה. קלישאה.

לא ישאלו על חלומות, ואני לא אספר.

בלילה האחרון חלמתי על איטליה. אין לי מושג מדוע איטליה. מעולם
לא הייתי באיטליה. בקומי חשבתי כי עדיין איטליה. התאכזבתי
שהמציאות היכתה בי שוב. תחילה היו שני ידידים ותיקים - אחד,
סופר מוזר, דכאוני וחמום מוח, השני - סופר של ספרות זולה,
מצליח, בעל תבונה סבירה אך לא יותר. אישה מהשכונה. כוסות
מלוכלכלות מהכיור. נשים שמנות שביקשו מים שהוגשו להן בצלחות
מרק מלאות בגושי קרח. גם הן היו, למרות שלא ברור לי כיצד
השתלבו בעלילה.
בסופו של דבר חזרנו הביתה. עלינו במעלית תעשייתית שכמעט הכניסה
אותי להתקף פאניקה. כשהגעתי לקומה הנכונה, בסופו של דבר,
גילינו חדר המתנה. השם שלך הופיע בתור הממתינים. אתה ניגשת אלי
ואמרת - ניכנס? נכנסנו לדירה. הילדים לא היו. היית כהה בהרבה
ממה שזכרתי. חיבקת אותי, אמרת "ששש, ששש, לא לדבר עכשיו". אז
פרמת את כפתורי החולצה. החזה שלך היה שעיר מאוד. שערות קשות
ושחורות. אמרת - "את רואה? עכשיו את מבינה למה נעלמתי? חשבתי
שלא תוכלי לאהוב אותי כך. אמרת שאת אוהבת גברים חלקים".
אני היכיתי אותך על החזה בידי החלשות. "טיפש טיפש אחד." כך אלף
פעם עד שהתחלתי לבכות. "טיפש טיפש אחד. כאילו ששערות החזה יכלו
לשנות משהו."

רק בקומי הבנתי כי היה זה איש זר. לא אתה. אתה היית רק אשליה.
מילים מילים מילים. מקור הכל היה בטעות.
אל תשאל אותי מה פירוש הדבר. איני יודעת לפרש חלומות.

באותו בוקר התמוטט הכל.
זו לא הייתי אני.
הסתכלתי על עצמי מהצד.
הייתי מישהי אחרת.
זו היא שאיבדה את האחיזה.
ואני - אני רק שמעתי את התינוקת. וגם זה ברגע האחרון ממש.

עכשיו הם קוראים לי.
שאלות.
אני משוררת. מפורסמת? חיוך.
לא, לא כמו יונה וולך. חיוך.
האחות יפה. לרופא יש עניבת פרפר וסנטר מצחיק.
מטבע. שולחן. עץ. לזכור.
האם הייתי אלימה אי פעם ? לא. מעולם לא.
כלפי הילדים ? מה פתאום. כלפי הבעל ? לא.
האם היה משהו שגרם? מערכת יחסים שהסתיימה? הנהון מאשר.
מטבע. שולחן. עץ. אני עדיין זוכרת.
("גברת זיכרון מושלם", קראת לי. בבוז ברעש מקקים).
זה כבר לא משחק, אני מבינה. זו האמת, במקום הזה.
הם יכולים לעשות בי הכל.
הם שוקלים להשאיר אותי כאן.
כאן?
לא זה לא אפשרי. יש ילדים. בבית.
מעולם לא מחשבה אלימה. לא כלפיהם.
לא מאושרת.
מי מאושר? אני מתכוונת מי באמת מאושר?
הייתי כמעט מאושרת פעם.
אבל זו היתה תרמית.
אני חייבת ללכת הביתה.
חיים ומוות ביד הלשון. עכשיו. עכשיו אני מבינה.
אני אחכה בחוץ עד שתחליטו.
זה חשוב מאוד. ללכת הביתה.
חשוב מאוד לא לקרוא לרשויות הרווחה.
אני אמא טובה!
אמא טובה - קלישאה.
אני באמת אמא טובה.
אני מבטיחה. אני מבטיחה. אני נשבעת אם צריך.
שום מעשה שטות.
שום מרפסות.
הילדים.
רק הילדים.

כן, אני מחכה. רק לא לתופף עם הרגל  בעצבנות.
הם מן הסתם מסתכלים במראה חד כיוונית.
אני אבטיח מה שצריך.
הילדים.

אוויר.
עננים לבנים. פיסת שמיים.
אני נושמת את האוויר הפתוח. ריח של אביב.
המחיר היה גבוה. כמעט גבוה מדי. הילדים. הילדים. הילדים.
אף אחד לא שווה מחיר כזה.
לא אפי. לא אתה. לא אני.
הילדים.
קלישאה? שיהיה.
הילדים.
מחיר ארור למילים. מחיר ארור להבטחות.
שום דבר לא שווה אובדן כזה.
היום תינעל לעד בארון השלדים שלי.
מי  אתה ? מי האיש הזה בכלל? הצליל מוכר, אולי.