הוא אמר לי, ממש לפני הסוף:
"לא אכפת לי למות, השלמתי עם זה, אבל למה זה צריך לכאוב?"

האמת היא, שזה לא היה ממש בסוף, זה היה טיפה קודם לכן, ממש ממש
בסוף, הוא היה מחוסר הכרה וזה הפך את כל העניין להרבה יותר קשה
בעבורי, כי בעצם לא הספקתי להגיד לו בפעם האחרונה להתראות,
ושאני אוהבת אותו...
קצת לפני זה הוא היה על משככי כאבים, וכבר לא ממש צלול.
הוא אמר לי את זה כמה ימים קודם לכן, לפני שהחלה ההתדרדרות
הסופית.

הכל הגיע נורא בהפתעה,הוא כל הזמן היה עייף, והתלונן על כאבים
מוזרים בכל מיני מקומות, לילה אחד הוא הרגיש ממש רע, וגררנו
אותו למיון, שם עשו כמה בדיקות, שהמשיכו בסדרה של בדיקות
במחלקה האונקולוגית בשבועות הבאים, כשהודיעו שזה סופני, לא
ידעתי איך להגיב, זה היה כמו חלום רע, לא בכיתי, לא האמנתי.

בשבועות האחרונים, הוא היה שקט, היינו יוצאים הרבה, כל החברה,
הוא רצה לבלות עם כולם כמה שיותר, הוא תמיד נראה "בסדר" הוא לא
קיטר על זה, ולא התבכיין, וכולנו ניסינו להעמיד פנים שהכל
כרגיל, אבל מי שהיה מסתכל מהצד היה מייד מבין שמשהו לא בסדר
בתמונה הזו.
אני יודעת שהוא שיקר, הוא לא השלים עם המוות, הוא לא רצה למות,
למרות שכל הזמן הכריז שלא ממש אכפת לו, הוא לא נתן לי לראות
אותו בוכה, הוא לא נתן לאף אחד, פעם שאלתי אותו והוא אמר שלא,
שהוא בכה פעם אחת מייד אחרי שגילה, וזהו, אבל אני יודעת שהוא
שיקר, מידי פעם ראיתי את  העיניים האדומות, ושמעתי את הקול
הסדוק, אני חושבת שהוא ניחש שאני יודעת, אבל אנחנו המשכנו
להעמיד פנים, הוא התעקש להיות חזק, בשבילי, בשביל ההורים שלו
ואחיו הקטן, בשביל החברים שלו.

הוא גם הודיע לי שאין לו קצוות משוחחרים, שהוא סגר את כל
החורים, אבל גם שם הוא שיקר, נשאר בור אחד גדול... הוא לא היה
מוכן לספר לה, הוא לא היה מוכן בשום אופן
הוא אמר שהוא לא רוצה לצער אותה, ושהוא לא צריך שהיא תהיה שם
מרחמים.
אבל אני יודעת שהוא נורא רצה שהיא תהיה שם, והיא לא היתה,
ולמרות שכולנו היינו מסביבו כל הזמן, הוא הרגיש שהוא מת לבד.

כשהוא הפסיק לנשום, היתה דממה, זה היה ב-3:32 בלילה של יום
רביעי, שבוע ויומיים לפני יום ההולדת שלו, 4 חודשים ויום אחרי
שהרופאים נתנו לו חצי שנה לחיות.
עמדנו כולנו מחובקים, והרטבנו את הרצפה בדמעות, הוא כבר לא היה
שם, הלך והשאיר אותנו להתמודד עם הכאב.