אתם מכירים את זה שמישהו אומר לכם משהו שנשמע הכי לא הגיוני
והכי לא צפוי שיכול להיות?
עכשיו תחשבו שמה שאותו אחד אמר לכם קורה, אפילו לפני שמספיקות
לעבור 24 שעות...

"אחחח", הוא הסתכל עלי וחייך, "אז היא זרקה אותך, מה?" הוא לגם
מכוס המשקה שהייתה מונחת לפניו "הנשים של היום, אין להן שום
כבוד".
"זה לא זה, אתה לא מבין..." אמרתי.
"אני מבין הכל. אפשר לחשוב, אז הלכת למישהי אחרת ללילה אחד,
ביג דיל".
"מה? מאיפה אתה יודע? ובכלל, אני מכיר אותך מאיפשהו?"
"אף-אחד לא מכיר אותי באמת, לא ממש ממש באמת".
"מה זה להכיר מישהו באמת?"
"שאתה יודע מה הוא הולך לענות ברגע ששאלת אותו שאלה".
"אבל בשם, מכירים אותך?"
"בשם? אני יושב לידך כבר שעה ויותר, מדבר איתך חצי שעה מתוך
זה, ואתה אפילו לא יודע איך קוראים לי".
"איך קוראים לך באמת?"
"השם לא משנה, הרי ממילא לא תפגוש בי שוב. זה עסק נדיר שבכלל
פגשת אותי עכשיו".

ישבתי בבר באמצע ת"א. בחוץ השתוללה רוח וגשם עז ניתץ על החלון.
בפנים הבר נראה כאילו יצא כרגע מאיזה סרט. קירותיו היו צבועים
באדום לוהט ועליהם ניתלו מדפים מעץ שהחזיקו מאות בקבוקי יין.
עשן סיגריות מילא את האוויר. בבר ישבו כחמישה עשר איש, מספר
אידיאלי לבר שכזה כדי שיהיה מספיק בלתי מבוקש כדי להנות בו
ומספיק מבוקש כדי לחזור לפה בערב שלמחרת.
את האמת, בטעות נקלעתי לפה. אין לי מושג עד היום באיזה רחוב
הבר נמצא. שעה וחצי לפני שהגעתי לבר עוד ישבתי איתה
במכונית...

"תשים תחנה אחרת, אני לא יכולה לשמוע את החרא הזה", היא ישבה
ליד ההגה. היא ממש אהבה לנהוג, ולי, מה אכפת לי? אז כשהיינו
ביחד היא תמיד נהגה. סובבתי את גלגל התחנות עד שמצאתי שיר
שהכרתי.
"אז מאיפה בכלל באת?"
"את לא זוכרת מאיפה אספת אותי?"
"לא, אני טיפשה. מה עשית שם בכלל?" שאלה. ואיך שפתחתי את פי
היא המשיכה
"אתה לא מתקשר, לא מדבר, לא ראיתי אותך כבר שבועיים, אבל העיקר
לפני חצי שנה העלת איזו שטות לאוויר"
"זו לא הייתה שטות"
"הצעת נישואין זו לא שטות?"
"לא, זו הצעה לחיים אחרים, לחיים עם עוד מישהו"
"אם זה ככה אז איך זה שאתה לא חי לפי זה, פשוט לוקח את הרגליים
ונעלם?"
"כי זה נהיה משהו אחר מרגע שענית"
"לא אמרתי לא"
"אמרת שאת צריכה לחשוב על זה, אבל לא נראה לי שזה לוקח חצי
שנה"
"אני פשוט לא יודעת אם אני מוכנה לזה, אבל אני עדיין אוהבת
אותך"
שתיקה מוזרה אפפה לפתע את האוויר, מסוג השתיקות שאתה רוצה
להגיד משהו רק כדי לסיים אותן, אבל לי לא היה מה להגיד..
"אתה לא אוהב אותי יותר" קבעה
"לא אמרתי"
"אבל גם לא אמרת שלא"
"את לא מבינה, זה כבר לא זה יותר. אני כן אוהב אותך, פשוט לא
באותה דרך שפעם אהבתי"
"אווו, לפחות אתה מנסה להיות מקורי. למה שלא פשוט תעתיק מכל
הסרטים? 'זו לא את, זה אני' נכון?"
"חשבתי שאמרת פעם שאת אוהבת מקוריות"
"לפני דקה גם אמרתי שאני אוהבת אותך, אז?"
ככה זה נמשך בערך עשר דקות. אני אפילו לא יודע למה לא אמרתי לה
שאני כן אוהב אותה, ושאני ממש רוצה להמשיך לחיות איתה לעד, אבל
איך שהוא יצא לי להגיד לה שעם רונית זה אחרת
"מי זו רונית?!" צעקה
"את לא חייבת לצעוק, אני פה לידך"
"תענה כבר!"
"המזכירה"
"ה-ב-ל-ו-נ-ד-י-נ-י-ת?!"
"כן, מה רע?"
"אין לך שום בושה, נכון?"
"אבל יש לי כבוד אליך, זה למה אני מספר לך את זה"
"אוי, תודה באמת. יש לך מספיק כבוד לספר לי אבל לא היה לך
מספיק כבוד אלי לא לעשות את זה? משם אתה בא עכשיו?"
"אולי"
"טיפש!" אמרה ונדמה היה לי שראיתי טיפת עלבון על לחייה.
"אם זה עוזר, אני ממש מצטער"
"אני פשוט לא מאמינה שאני איתך כ"כ הרבה" אמרה. היא אותתה
לשמאל והאטה את קצב הנסיעה
"אני ממש מקווה שלא תעשה לרונית את אותו הדבר"
"מה את עושה?" שאלתי
"לפני שאני עושה איזו תאונה אתה יורד פה. הפעם האחרונה שאני
אראה אותך תהיה כשתבוא לקחת את הדברים שלך" היא עצרה את האוטו
"ועכשיו תלך"
"מה? מה אני יעשה פה?"
"לא יודעת, תתקשר לרונית, אולי היא תבוא"
פתחתי את הדלת ויצאתי. היא הושיטה את ידה וסגרה את הדלת ואז
לחצה על הגז. לפני שהסתובבתי הספקתי לראות איך מכונית ההונדה
האדומה שלה מתרחקת במורד הרחוב.
עמדתי שם, ברחוב ההוא, לגמרי לבדי וחשבתי עד כמה היא צודקת..
"אין לי מה להפסיד" אמרתי לעצמי ונכנסתי לאיזו סימטה  קרובה.
בזמן שפניתי לכל כיוון אפשרי מחשבות על יום אתמול החלו להציף
את מוחי.

היא פתחה את דלת המונית. רגלה נגעה במדרכה. לבושה מהודר
כהרגלה, היא לבשה שמלה שהגדירה מחדש את המונח 'מיני', ונעלה
סנדלי עקב. 'וואו' אמרתי לעצמי. שילמתי למונית ואפילו השארתי
טיפ יפה, שלא תחשוב שאני קמצן.
"מקום נחמד" אמרתי אחרי שהמונית כבר נסעה
"תודה" השיבה. היא הוציאה צרור מפתחות מתיק היד השחור שלה
ודחפה את אחד מהם בחור. המפתח נכנס עד החצי והיא החלה להיאבק
בו קלות. עמדתי מאחוריה, כשבטני צמודה לגבה והנחתי את ידי על
ידה. היא סובבה אלי את ראשה. באותו רגע שפתיה נראו חמות
ומזמינות כ"כ...
הורדתי את עיניי והסטתי את מבטי אל המפתח...
היא פתחה את הדלת ומיששה את הקיר. אף אור לא דלק בבית, אבל לא
עברה שניה והוא כולו היה מואר. לעיניי נגלה סלון רחב ידיים
ושמאלה לו הציץ מטבח.
"ברוך הבא" אמרה. היא נכנסה והניחה את תיקה על אחת הספות.
"אתה רוצה לשתות?"
"יש לך איזה יין טוב?"
היא ניגשה למקרר והוציאה בקבוק. אח"כ ניגשה לאיזה ארון והוציאה
ממנו 2 כוסות קריסטל.
"בוא" אמרה והלכה לכיוון חדר השינה.
מיטה ענקית תפסה חצי מהחדר. המקום פשוט היה ענק. קירות החדר
היו צבועים בסגול, ויחד עם המיטה הכחולה והנרות שהיא הדליקה
בזמן שסרקתי את החדר נוצרה אווירה מיוחדת של איזה תענוג יחיד
במינו שקרב ובא. לקחתי את בקבוק השמפניה שהביאה ומזגתי
לשנינו.
"לחיים" אמרה ושתתה ואז הניחה את הכוס חזרה על השידה. היא שמה
את ידה העדינה על חולצתי והרגשתי לפתע את מגע ידה החם. הסתכלנו
אחד לשני בעיניים וידענו שזה רק יסבך הכל, אבל ידיעה זו רק
הפכה את זה למיוחד ועצם כך למושך. שמתי את שתי ידי על גבה
והתקרבתי אליה, מרחק נשימה בלבד, ושניה לפני ידעתי שכרגע נהרסו
חיי.

פתחתי את עיניי. חושך שרר סביבי אך יכולתי לראות באפילה את
הדברים. בשניה שראיתי אותה שוכבת לידי נזכרתי מה בדיוק הלך פה
לפני שנרדמתי. הסתכלתי בשעון, השעה הייתה כמעט אחת. קמתי
מהמיטה והתלבשתי. הסתכלתי עליה, כ"כ שלווה הייתה ברגעים אלו.
הלכתי לסלון והתקשרתי ליפעת.
בזמן שחיכיתי לה מחוץ לבית נזכרתי באותה שיחה, כמה שעות קודם,
כששכבתי על אותה ספה.

"את באמת חושבת שאני לא בנוי לקשר?"
"אתה לא הטיפוס"
"אז איך את מסבירה את זה שיש לי חברה כבר שנתיים?"
"בזה שאני מזכירה לך את כל הפעמים שהיית עם אחרות"
אישה מיוחדת הייתה ציפי הזו. היא הייתה יותר ידידה קרובה מאשר
פסיכולוגית. לעיתים הייתי מצליח אפילו לדלות ממנה פרטים על
חייה האישיים.
"ואת, לא הייתה אפילו פעם שרצית מישהו אחר?"
"היו אלפים, אבל לא עשיתי כלום עם זה"
"הפסד שלך. חוץ מזה מה שהיא לא יודעת לא יפגע בה"
"נכון, כי כשהיא תגלה את זה אתה תהיה היחיד שתיפגע"
"אני לא, וחוץ מזה יש עוד אלפי דגים בים"
"וזו מחשבה של מישהו שהוא טיפוס של מחויבות?"
"לא יודע"
"תגיד, ברצינות עכשיו, יש בחורה בעיר הזו שעדיין לא השכבת?"
"עדיין לא שכבתי איתך"
"אתה יודע מה?"
"מה?"
"יבוא יום ואתה תמצא את עצמך יושב באיזה בר נטוש ומספר את
קורות כל חייך לאיזה איש תמהוני שאתה לא תפגוש שוב לעולם, וזה
אחרי שיפעת.. יפעת קוראים לה?"
"כן"
"אחרי שיפעת תהיה מספיק חכמה כדי לזרוק אותך"
"זו האבחנה שלך לגבי, פרופסור?"
"כן" אמרה בביטחה, ואני בטיפשותי, טענתי שאין לה מושג כמה שהיא
טועה...