[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלון מזרחי
/
פטיש ומגל

מה לא עשיתי כדי להשכיב את תרצה בלומשטיין. אני למדתי בעל פה
חלקים שלמים של "ייבגני אונייגין": טולסטוי, דוסטוייבסקי,
טורגנייב, אנה אחמטובה ומאיאקובסקי אפילו, שום אות שכתבו
מימיהם לא נמלטה מידי בניסיון החלטי ונואש להרשים את איילת החן
הזאת, תרצה בלומשטיין המתוקה מכל שלי. אני זוכר איך גידלתי זקן
תיש כמו של החבר איוואן איליץ', ואף למעלה מכך, הרחקתי לכת עד
כדי נסיעה אל מורה רוסי זקן למשחק, פעמיים בשבוע באומניבוס של
"המסיע" לטבריה, שלוש שעות בכל כיוון, הכל בניסיון עיקש לסגל
לעצמי את היציבה והמחוות הרטוריות של מייסד המהפכה. הייתי טוב
בזה כל כך, מסתבר, עד שצביקה שלפנבלוק מהפלחה אמר שנראיתי
בדיוק כמו מנהיג דגול של האינטרנציונל ואם לא ביש המזל שנולדתי
יהודי, ומה עוד שגדלתי בקיבוץ "כפר חרולים" ולא בפלך קאזאן הרי
שאין ספק שהייתי זוכה להנהיג את הפרולטריון העולמי כולו.
את תרצה בלומשטיין דבר מכל אלה לא הרשים. "בתוליי לא יפלו
קורבן לרגשות בורגניים ורכושניים במובהק כמו אהבה ותאוות בשרים
המונית! בתולי הם בשר מבשרה של המהפכה והם שייכים לכל חבר
מפלגה באשר הוא ויוקרבו אך ורק לטובת מעמד הפועלים בכללותו".
לא שכנעו את תרצה בלומשטיין הסבריי שגילוי הדדי של רזי ההנאה
הגופנית יוריד מעל ליבי מחשבות רבות, טורדניות ומעיקות המערבות
אותה באופן ישיר ובלעדי ואשר ברור שמשעה שהן פוגעות ביכולתי
להתרכז בקטיף (שהוא צורה חקלאית של ייצור פרולטרי), כולל הפסד
שעות שינה רבות וחולשה תמידית ביד ימין, הרי שהן כאבן בגלגלי
המהפכה וחובה עליה, כחברת מפלגה נלהבת, למנוע את ההפרעה הזאת,
ולו באמצעות הקרבת גופה על מזבח ניצחונו של הפרולטריון. תרצה
בלומשטיין חייכה, טפחה לי על הכתף והלכה לחליבה.
אני זוכר שבייאושי הלכתי ללמוד ריקודי עם סובייטיים אצל ימימה
פינקלבויים, החזירה המיובלת שהיגרה עם בעלה מבית אלפא לפני
המון שנים. בעלה מת שבוע אחרי שעברו לכפר חרולים ומאז היא לא
מפסיקה לרקוד ולפזז כאילו הייתה ריבה קוזאקית רכה בשנים בערבות
גרוזיה. בתשוקתי הרדיקלית לתרצה בלומשטיין דבר ממכלול תכונותיה
המזעזעות בעליל לא נגע לי ורקדתי איתה בחפץ לב. הזיעה שלה,
שנטפה ממצחה גלים גלים כשתרגלנו את "הורה חלוצים", "הורה
רגבים" ו"הורה תפוזים" יכלה להציף את הירדן והרווחים שבין
השיניים שלה היו כבירים כמו החורים שנפערו בקו ההגנה המצרי
במבצע "יואב" אבל זה לא הפריע לי. הייתי אחוז דיבוק.
לאחר חצי שנה של תרגול עם החולבת המפזזת עצומת העכוז ימימה
פינקלבויים הרגשתי בטוח דיי להזמין את תרצה בלומשטיין לרקוד,
לצלילי אקורדיון ולאור מדורה ב"חגיגת מרכס וטרוצקי" שארגנו
ינקל פינטנבלוך ומוישיק קרייפלשטוק. אך, אבוי לאותה בושה, מייד
עם הצעד התימני הראשון סובבתי את תרצה בלומשטיין בגסות רבה מדי
ימינה והיא עפה בדיוק על דבורה פיצלשפריץ וזו, בתורה, צללה
היישר אל מרכז המדורה, בדיוק באמצע "הרוח נושבת קרירה" וכולל
עותק מהמהדורה הראשונה והנדירה עד כאב של "הקפיטל" שהחזיקה
בידה כדי להקריא בקול לכולם.
לימודי ריקודי העם שלי לא רק שלא כבשו את ליבה של תרצה
בלומשטיין, הם כמעט ועלו לי בחברותי במפלגה.
לא שאמרתי נואש: בשנה שלאחר מקרה המדורה המצער (דבורה
פיצלשפריץ איבדה עין ואת התחושה ברגל שמאל, אני נודיתי מ "ועדת
טיפוח שבילים" לחודש) התנדבתי לשמש איכר עברי במחזה שעמד להיות
מועלה, כמו כל שנה, בחג השבועות. הצטיינתי בחזרות, אני זוכר
היטב. הייתי בטוח שהזעם מלא תודעת המעמד שסיגלתי לעצמי ישכנע
את תרצה בלומשטיין באופן נחרץ שהליכה למתבן איתי בליל ירח מלא
והענקת בתוליה לי, ובאמצעות כך לדור שלם של מהפכנים ציוניים
צעירים, היא מעשה פרולטרי נכון וראוי.  
בערב ההצגה הייתי נרגש כנער: הייתי משוכנע שהערב הזה המשחק שלי
יפיל את תרצה בלומשטיין ברשתי הפרושה והדרוכה, ככלות כל
הקיצים. הכל הלך נהדר, אפילו השיר ששרתי "הו אדמת דרדרים
ברוכה" בליווי בללייקה עבר מצוין וכמה מהחברל'ך הותיקים אפילו
ניגבו דמעה בחושך. כשסיימתי את השיר, הנחתי את הבללייקה בצד
וקמתי על רגלי, נחוש לשחק את מונולוג "החלוץ ושכרו" שכתבה
צפרירה קלמנשטיינוביץ' באופן שיהפוך אותי לאגדה.
אני אכן הפכתי לאגדה אחרי המונולוג הזה, אבל, אללי, לא מהסיבות
שפיללתי אליהן. קמתי מהשיר, הנחתי את הבללייקה בצד והתקרבתי אל
קידמת הבמה הפרוז'קטור היה מכוון עלי: הכל היה מוכן למונולוג
הדרמטי והטעון רגשות לאומיים ומעמדיים לרוב. אבל בעודי מנסה
לסגל לעצמי את עמידתו הגאה והאמיצה של האיכר העברי החדש -
במפתיע ובאופן בלתי צפוי לגמרי- איבדתי את שיווי המשקל ונחתתי
אפיים ארצה, או יותר נכון אפיים על כיסא הגלגלים של זילפה,
סבתו האילמת של ירחמיאל דרוצקוישובלד אשר רק שבוע לפני כן
הובאה לקיבוץ אחרי ששבע שנים הייתה מאושפזת בבתי חולים באירופה
ולא דיברה מילה מאז שבנות הברית שיחררו אותה מהמחנות. הזקנה
האומללה נבהלה כל כך עד שנפחה את נשמתה, אחרי כמה צעקות ביידיש
גלותית, במקום ובאופן סופי. אתם יכולים לתאר לעצמכם שההצגה כבר
לא נמשכה. למעשה החיים בקיבוץ כולו לא נמשכו כסדרם לאחר מכן
ובוטל מוסד הצגות חג השבועות כולו.
ירחמיאל דרוצקוישוולד ניסה להטביע את עצמו בתוך הסיר הגדול של
האורז במטבח. אני סירבתי לצאת מתחת למיטה ולא התגלחתי ארבעה
חודשים תמימים אפילו שהמזכיר בא להגיד לי, אחרי חודשיים בערך,
שלא נורא ואני לא אשם ושגם ככה הוא לא סמפט את ירחמיאל
דרוצקוישוולד מאז שהתמודד מולו על המזכירות והשתמש בטריקים
מלוכלכים, האסיאט המוסווה.
הייתה סיבה טובה מאוד ללהיטות שלי: תרצה בלומשטיין הייתה
הסייחה החלוצית העבריה מעוררת התיאבון ביותר בכל פלסטינה. החל
מירכי האיכרה השריריות שלה, הטובלים בחלב ובדבש, עד דדיה
השופעים והמתריסים, הילוכה הגא והחופשי, קומתה התמירה והזקופה
ושערה האסוף בקפידה בשתי צמות שחורות משחור, שלא לומר מילה על
עיני התכלת השובות שלה, חיתוך דיבורה החינני וצחוקה המתגלגל
במתיקות מכאיבה. כולה הייתה שלמות ולפי דעתי ראויה הייתה
הציונות כולה שתתרחש, על גאולת האדמות ופרעות תרפ"ט וההעפלה
הבלתי לגאלית, רק כדי שתיוולד תרצה בלומשטיין.
ארבעה וחצי חודשים לאחר שחזרתי, באופן הדרגתי וכאוב, לצאת
מבדידות חדריי ולשוב לעבודה בשדות וברפת, מת יוזף סטלין, שמש
העמים הנאצלת, האב הרחמן של כולנו. הקיבוץ כולו היה באבל עמוק
וכבד מנשוא: הדגל בכניסה לקיבוץ הורד לגמרי ובכניסה לחדר האוכל
ולבית הילדים הוצבו שולחנות עם נרות -תמיד דולקים ודיוקנאות של
המצביא והמנהיג הדגול במדים ובבגדים אזרחיים. האוירה הייתה
שחורה וכבדה והרגשנו שסוף העולם עלול להתרחש כל רגע, עכשיו
משאיבדנו את המצפן המוסרי ומורה הדרך הנבואי שלנו.
פגשתי את תרצה בלומשטיין כשטיילתי בערבו של יום אסוננו בשבילי
הקיבוץ לאור הלבנה, חולם עליה בדיוק. בתחילה חשבתי להתחמק,
היטב זכורים היו לי האסונות שהבאתי על עצמי ועל ה"שומר הצעיר"
כולו בנסיונותי לבתק את בתוליה. אבל נראה היה שלא היה איכפת לה
מכל אלה. היא נראתה שבורת לב ואחוזת צער כל כך. "מה קרה,
תרצהל'ה?" שאלתי אותה בחשש-מה והיא רק ענתה "סטלין, סטלין
איננו, מה נעשה עכשיו?" עוד בטרם היה סיפק בידי לענות והנה
תרצה בלומשטיין מרטיבה את חולצת השבת שלי בדמעותיה החמות.
"בואי נשב כאן בצד, תרצהל'ה" אמרתי: מעשה שטן, נפגשנו בדיוק
ליד המתבן.
אחרי שליטפתי את ראשה משחרר המולדת, הנהדר, בניסיון להרגיעה,
היא הביטה עמוק לתוך עיניי המשתאות, עיניה מבהיקות מדמעות,
עורה מעבודה בשדות ונעורים בוערים,  ואמרה "אני רוצה שתדע אותי
עכשיו, שתדע אותי הערב הזה, כדי שלעולם לא אשכח את הערב שבו
איבדנו את אבינו, אוה, אבינו" ולמראה סימן השאלה המתהווה בעיני
היא הוסיפה "אני מתכוונת למה שאמרתי ברצינות..דע אותי עכשיו,
עכשיו!" צעקה כמעט והחלה תולשת את חולצת השבת שלי מעלי.
אני הפשטתי אותה לגמרי וידעתי אותה, את תרצה בלומשטיין, ידעתי
אותה וידעתי יופי גדול יותר מכל שדות הפלחה והמטעים של "גן
חרולים" ביחד. לפרקים היה נדמה לי אפילו שאולי טוב שהוא מת, אם
זה מה שזה עשה לתרצה בלומשטיין, ולי, חמש פעמים באותו ערב
גורלי.
לא ראיתי את תרצה בלומשטיין לאחר מכן: שבוע לאחר ההתרחשות
במתבן אני עזבתי את הקיבוץ: הרגשתי מרוקן אידיאולוגית לאחר
הרהורי הכפירה במתבן. תרצה, כך שמעתי, נסעה בחודש שלאחר מכן
למוסקבה ללמוד ספרות וקולנוע. בשלושים השנה שעברו מאז איש לא
שמע ממנה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"ומי ייקח
ריבאונד? סבתא
שלי?"


זוזו לסטרי
במובאה מפרקו
הראשון והאחרון
של ספרו המהודר:

"ציטוטים ששינו
את פני ההסטוריה
(השכונתית)"


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/5/03 1:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון מזרחי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה