לנעמי.


דני + הילה    כוס אימא של המורה לתנ"ך  .   המורה לתנ"ך
ממש בת זונה  .  ומי שרוצה, מורה לתנ"ך למכירה, בקושי נגעו
בה, בחינם!.

הסתכלתי על כל החריטות והשרבוטים שנעשו בעטים שחורים וכחולים
ע"י נער אחד מאוד כועס וילדים משועממים שיגדלו להיות
וונדליסטים מועילים לחברה. נזכרתי שהמחנכת שלי הייתה אומרת
שנמאס לה להביט בשמות של התלמידים שלה כתובים על המושבים,
נזכרתי שוב בבית ספר וכמה כיף היה אז.
הרעש הלא מוגדר של חריקת הבלמים נשמע, האוטובוס עצר באחת
התחנות. זרקתי את התיק שלי למושב לידי, לסמן את הטיריטוריה.
המקום היה בסדר, לא קדימה מדי כדי שאני אקום לזקנים, לא מאחור
מדי כדי שלא להיכנס לעימות עם חבורות ערסים מזדמנות, המקום
המושלם.
ואז הוא עלה לאוטובוס,משב רוח עבר ליד אפי, טומן בחובו כמויות
עצומות של פולו ספורט. הוא בהתחלה נראה כמו עוד אחד מהפס יצור
הארץ ישראלי-  צעיר, טי שירט פשוטה עם סמל של אחת מחברות
הגלישה מאחור בנוסף למכנסיים  קצרים תואמים עם פרחים. הוא היה
נעול בכפכפים, כמובן. גבוה ושזוף בעל שיער שחור קוצני לגמרי.
אבל היה משהו מוזר בו. מיד אחרי שחלף ריח ה"פולו ספורט" מאפי,
ריח חדש, ריח שהזכיר לי את הטיולים לקיבוצים בצפון, חדר לו.
הוא אחז בידו השמאלית חוט קצר ובסופו של החוט רצועה שמקיפה את
צווארו של עז תמים למראה.
הוא שילם, לאחר מריבה קצרה עם הנהג והתחיל להתקדם לכיווני.
מסתכל איפה הוא והעז יוכלו לחנות.  אני מסתכל דרך החלון, אך
הוא ממשיך להתקרב.אני מתחיל להריח שהוא הולך לשבת לידי, אני
מוציא את הספרון הקטן שלי מהכיס ומתחיל לקרוא, מנסה לשדר
אפתיות, מנסה לשדר: לך מפה, אתה לא רצוי. אבל הוא נוגע לי לי
בכתף ושואל:
"אתה יכול בבקשה להזיז את התיק שלך, אני רוצה לשבת" במין חוצפה
ישראלית כזו, מי הוא בכלל להושיב את העז המסריחה שלו לידי.
הורדתי את התיק  והנחתי אותו ליד הרגליים באיטיות ובהרבה חוסר
רצון מופגן, המקום לרגליים הצטמצם בין רגע וכל המרחב והשלווה
שהייתה לי רק לפני זמן לא רב נעלמה לה והחליפה אותה תחושה- שזה
לא היום שלי.
הוא התרווח בכיסא, פותח רגליים עד שכמעט צימק אותי לאפון,
מחייך ומתחיל לשרוק להנאתו את אחד מאותם להיטי אינסטנט לשעבר
של האמ-טי-וי שטעימים רק שהם חמים.
אני מתחיל להזיע, אני מסתכל לעצמי על היד והזיעה הזו היא לא
שלי.
הוא פתאום שם לב אליי היישיר אליי מבט והתחיל להתעסק עם התיק
שלו, מוציא מהתיק גזר.
"רוצה?" הוא שואל.
אני עושה כאילו אני לא מקשיב,אני לא פה, זה רק אתה והעז.
הוא מציע שוב. אני מביט על הריצפה מנסה לא ליצור קשר
עין,ומסובב את הראש בתנועת - לא רוצה , מהיר והחלטי, כמה
שהצלחתי.
"לא צריך" הוא אומר ונותן ביס אחד בגזר לפני שהוא שולח אותו אל
ביטנו של העז. בזמן שהוא מאכיל את העז גופו זז ממני מעט ואני
מנגב את הזיעה במהירות מהיד.
"מצטער אחי, תן לי בבקשה לנקות לך את זה" הוא מציע.
"זה כלום , שטויות" אני מנסה להצטנע. רק לא קשר עין.
קשר עין נוצר, עכשיו נצטרך לדבר עם איש העז.
"אתה בטח שואל את עצמך למה יש לי עז" הוא פונה אליי.
"דווקא לא" אני עונה. מעניין אותי לדעת איך העלית אותו
לאוטובוס עם הנהג הזה.
"הראיתי לו תעודות עוור"
אני מופתע , מבולבל. עיוור עם עז? הוא נראה מטורף . האם הוא
משוגע או שהוא סתם עיוור עם עז נחייה.
הוא רואה שאני מבולבל ומנסה לעזור לי.
"אני לא באמת עיוור, יש לי חבר עיוור שיש לו תעודת עיוור,
סריקה, קצת עבודה בפוטו שופ6, ציפוי לימינציה, ויש לך תעודת
עיוור".
"ואתה בדרך כלל מסתובב עם העז הזו?"
"לא, מה פתאום" הוא צוחק "אני פשוט הולך היום לקצין בריאות
הנפש".
פה כבר נעשתי מבולבל לגמרי.
"אתה יכול להסביר לי את זה בבקשה?" שאלתי.
והוא במין פוזה של מדריך בצופים שמסיר לחניך איטי התחיל:
"אני לא הולך להתגייס לצבא, כי יהיה לי פרופיל  21. זה לא שאני
נגד צבא, או כל הקטע של הזבל האנטי מלחמתי, אני פשוט מאמין
במסורת"
הסתכלתי בעוד מבט תמוה, מנסה להבין. ובדיבור של אדם לא בטוח
בעצמו הצלחתי ליצר את ההברות שיוצרות את המילים.
"אתה חרדי?" שאלתי, למרות שנראה שהוא רחוק שנות אור מהדת.
"לא כזו מסורת," הוא שוב חייך "מסורת שבטית, מסורת בין חברים.
משהו הרבה יותר חזק מדת, מסורת שמתבססת על מקוריות והגשמה
עצמית"
"על מה לעזאזל אתה מדבר?"
"על להשתחרר מהצבא על סעיף נפשי בדרך המקורית ביותר". הוא
הכריז במלוא הריאות, כדי שאפילו הזקנים מקדימה עם מכשירי
השמיעה הפגומים ישמעו. אין מה לומר לבחור הייתה אידיאולוגיה
אמיתית. אמיתית , אבל מטומטמת לגמרי.
חייכנו קצת אחד אל השני, הייתה שתיקה באוויר מאותו רגע שהוא
סיים את הכרזתו. אף אחד לא רצה לדבר, הוא לא ידע איך אני אקבל
את אותה אידיאולוגיה. אני סתם פחדתי להפריע לשקט שסוף סוף
הושג.
הוא הסתכל לצדדים, ליטף קצת את העז שלו. אני שוב הרמתי את הספר
וחיפשתי את המקום שהפסקתי לקרוא בו.
"אתה רוצה לדעת איזה דברים חברים שלי עשו?"הוא שב למלא את
האוויר ברעש, מתחיל לדבר במעט חוסר ביטחון.
"בסדר" השבתי, והחזרתי את הספרון הקטן לכיס.
"אז תקשיב, יש לי חבר שקורים לו גרגמל, כי הוא כזה,גרגמל.
בקיצור, אז הבחור הזה הלך לראיון האישי שלו והתיישב מול הבחורה
ההיא עם המדים"
"חיילת"
"נו, כן, לא משנה, והבחור נראה לה מפוצץ בסמים כרגיל, עיניים
אדומות, העיוות הלא רצוני הרגיל  שבפה, הריח של הנובלס ושל
כתמי הזרע מהבגדים הלא מכובסים, חורי סיגריות בחולצה, שיער מלא
חתיכות של דשא משינה בפארק בערב הקודם, והיא שואלת אותו מה הוא
רוצה לעשות בצבא. הוא מסתכל עליה עם החיוך שלו ואומר לה שהוא
לא רוצה להיות בצבא ורוצה ללכת לקב"ן. תוך דקה הוא בחוץ עם
הזמנה לפגישה אצל הקב"ן. הוא פוגש אל האיש עם אותו גישה ואומר
לו : תקשיב, כל הקטע הזה של הצבא לא לעניין. אני רוצה לשבת
בבית שלי ולהמשיך לעשן ולסובב תקליטים על הפאטיפון שלי. תסתכל
עליי, הוא אומר לו, אני לא בנוי לירות בערבים. במיוחד עם
הידיים הרועדות האלו וכל הקולות האלה בראש. הקב"ן תוך כמה ימים
בגלל הניירת והכל, שיחרר אותו".
"סיפור חמוד, אבל מה כאן המסורת? בסך הכל בחור אחד שהיה מפוצץ
מסמים ובגלל זה הוא לא הלך לצבא, מכאן להפיכת השתמטות למסורת
יש מרחק מסויים".
"אתה כל כך טועה, זו רק הייתה ההתחלה, הוא המייסד. הבחור הזה
אפילו לא עישן סגרייה בחיים שלו. אבא שלו היה בקורס טייס,
שלושת האחים שלו היו בקורס טייס, והוא לא התקבל. הוא מהטיפוסים
האלה שכל הזמן צועקים:"יאללה, קצת יותר מאמץ" בקול גבוה כזה,
אבל כל מי שלא מכיר אותם חושב שהם סתם איזה הומואים. מהאלה
שכולם מדרגים בסוציומטרי במקום האחרון, שבוכים שהם לא התקבלו
וכול אלה ששמו אותם שם משתינים מתחת לכובע מצחוק. הוא היה כזה.
והוא רצה לעוף מהצבא ברגע שהוא לא התקבל אז הוא עשה את המהלך
הזה".
הוא חייך, אני חייכתי. מיהרתי להוציא שוב את הספר במהלך שהתגלה
כנמהר. הוא לא חייך לשווא, הוא חייך חיוך קטן שהיה אמור לרמוז
לי משהו. הצחנה הקטלנית הכתה בי במהירות. הסתכלתי על הרצפה,
ושם ליד העז עמד לו גוש טרי וקציפתי של צואת עז, החשד היה
כמובן על העז שעמד לידו. הוא תלש את הספר מידיי בתנועה אחת
ותלש קבוצה של דפים,מכניס את הצואה לבפנים. כשסיים לנקות את
הכל הוא קם וזרק את זה לפח. הוא חזר ונתן לעז טפיחה קטנה שבאה
להגיד משהו כמו: ילדה רעה. הוא חזר והתיישב לידי. ואני עדיין
הייתי עמום, מחזיק את הספר שחצי מהדפים חסרים.
"תודה אחי" הוא התיישב ונאנח "בדיוק נגמר לי הטישיו מפני שנתתי
לך מקודם, הצלת אותי עם הספר הזה". ההיגיון הבריא של הבחור.
הנייר טואלט שהוא נתן לי מקודם לנגב את הזיעה שלי ממנו, שווה
מבחינתו  להריסת הספר בשביל לנגב את החרא של העז שלו.
עכשיו הוא בטח הרגיש קירבה גדולה אלי, הוא הציל אותי מהזיעה
שלו, ועכשיו אני מציל אותו מציפורניי המשטרה והנהג העצבני.
"אז אתה רוצה לשמוע?"
"לשמוע מה?" שאלתי בכעס.
"אל תכעס, בסך הכל סיפור קצר".
"אני לא..זה לא שאני..אתה..לא משנה,  פשוט ספר" הייתי יותר מדי
כועס כדי לדבר כראוי, אז נתתי לעצמי זמן להירגע. יהיה, בסדר.
הרגעתי את עצמי.
"אז היה את מוטי. שקראנו לו מוטי התותח, אחרי שהוא עשה את הקטע
הזה. בקיצור, מוטי ממש הרגיש רע שפתאום נעשה לנו גיבור שאינו
הוא.
הוא ממש כעס.אז הוא מצא לעצמו עבודה בסאפרי, מנקה כלובים, משהו
מלוכלך במיוחד שאף אחד לא רוצה לעשות והמשכורת באמת גרועה. אבל
תוך חודש חודשיים הוא כבר הכיר את כל המטפלים, ואת כל ההנהלה.
והוא שמע מאחד המנהלים שיש דוב אחד שעושה בעיות ולא יודעים מה
לעשות איתו. הוא כבר ידע את זה מראש ובגלל זה הוא בעצם בא לשם.
מוטי הזה הוא בחור עשיר מאוד. ובקיצור, באותה תקופה שהוא רק
החל לעבוד שם הוא בירר וגילה איזה הגבלות יש להחזקת דוב, והבין
שבתכל'ס כדי להשיג דוב צריך כלוב שיעמוד בסטנדרטים מסויימים,
כסף, קשרים, ודוב, זה הכל. והוא שיכנע את אבא שלו שיהיה ממש
מעניין לשים דוב בחצר ושכל החברים העשירים שלו יקנאו בו. ואז
הכל נקבע,פחות או יותר,האיש הולך לקבל את הדוב. הספארי רצה
להיפטר ממנו ומכרו לו אותו במחיר נמוך במיוחד אחרי שבדקו שהכל
עומד בסטנדרטים וחתמו איתו על חוזה שאם הוא ישתמש בדוב
להימורים אז הם די יחסלו אותו לגמרי בבית המשפט. וזה קרה, האיש
קנה דוב.
והוא סידר לעצמו פגישה אצל הקב"ן. באותו יום הם לקחו את הרכב
המיוחד של הדוב והעבירו אותו ואת הדוב אל הקב"ן. הבחור עלה
לקומה השנייה אל הקב"ן והתיישב מולו. הקב"ן מסתכל על הבחור
בתדהמה והבחור מחייך. הוא מסביר לקב"ן שהוא לא מבין מה רוצים
ממנו, הוא רוצה ללכת לקרבי, אבל שיסדרו לחבר שלו אריק גם ללכת
לקרבי איתו. הקב"ן מפחד לשאול אבל לבסוף שואל: מי זה אריק?.
ומוטי לצערו מצביע על הדוב ומתחיל חבק אותו. זה הפך אותו
לסטאר".
"זה ידידי , סיפור לעניין" אמרתי.
הוא חייך שוב.
"בוודאי שזה סיפור לעניין" הוא הסכים.
"ואתה עם העז הזו רוצה להתעלות עליו? גם אתה תספר שזה החבר שלך
ואתה רוצה ללכת איתו לקרבי?"
"בוודאי שלא, לי יש משהו מיוחד, הכל מתוכנן לי בראש".
"בבקשה ספר לי" התחננתי.
"טוב, נו, שיהיה, למרות שזה סודי לגמרי, אתה לא תספר לאף
אחד?"
"ברור שלא" אמרתי.
"או קיי, אני הולך עוד חמש דקות לרדת מהאוטובוס הזה. אני אלך
חמש דקות ואגיע לפגישה שנקבעה לי עם הקב"ן. הקב"ן יחשוב כמוך
שזה עוד אחד מהטריקים המטומטמים האלה שבטח כבר עידכנו אותו מה
לעשות עם אותם אנשים. אני אשים את הכיבשה במרכז החדר, קשורה
לוו של הדלת, אפילו לא אדבר עם הקב"ן ואשלוף בקבוק נפט. אני
אשפוך נפט על הכיבשה .הקב"ן יסתכל עליי בטירוף של אדם שלא מבין
מה קורה.
אני אשלוף את הסכין שיש לי בתיק. סכין? חרב בת 57 סנטימטר,
ובמכה אחת אשלוק לה את הראש. שנייה אחרי זה אני אבתר לה את
הבטן ואתן לקרביים לזרום החוצה בעדינות. שנייה אחרי שיפול הכבד
אני אחתוך עוד כמה חתכים כדי שפשוט יהיה מלוכלך. שאני אסיים
אני אפתח את הדלת, אדליק גפרור ואזרוק אותו על אותה עז חמודה,
ואצא בנונשלנטיות".
"אתה הולך לשחוט את העז התמימה הזו?"
"תהיה בשקט בבקשה, שלא ישמעו אותך, זה יהרוס את העניין, וחוץ
מזה לא איכפת לה. נכון לא איכפת לך , יצור גדול ומגעיל
שכמותך?" אמר,בזמן שליטף לה את האוזן.
"אתה חולה לגמרי".
"אני יודע" הוא חייך. הכל למען המסורת.
שתי דקות עברו בשקט בלי להביט אחד לשני לעיניים.
"טוב אז ביי" הוא אמר, "כאן אני יורד".  הוא קם מהכיסא. אוחז
ברכות את העמוד בידו הימנית. הוא לוקח נשימות ארוכות ואיטיות,
מזדחל לאיטו לכיוון הדלת, הופך את הפרידה הקטנה שלנו למעיקה
משהו.
"ביי" סיננתי לעבר גבו. הוא הסתובב מופתע. רגע אחד הוא בהה
לכיווני ושאל:
"לא קלטתי את שמך?"
"יובל".  אמרתי.
"דווקא מתאים לך יובל". הוא אמר וחייך.
באותו רגע קרה משהו שבמשך חיי הקצרים לא קרה לי לעולם. הסתכלתי
עמוק לתוך עיניו וראיתי את כל השעונים הקטנים שנמצאים לו בראש
ואת המחשבות שלו, זה היה כל כך יפה ותמים שנשמתי נעתקה.
הוא הסתובב חזרה וירד במדרגות. בתחנת האוטובוס עמודו שלוש
שוטרים. הוא ירד עם העז מדרגה אחר מדרגה מצפה לגרוע מכל, ואני
צופה בכל תנועה ותנועה. הוא החליט לקחת את הצ'אנס והלך לידם
מבלי להתייחס אליהם. שוטר אחד לקח הצביע על הבחור וליחשש משהו
לשוטר השני בהבעה רצינית. השוטר השני החל לצחוק. נשמתי נשימה
ארוכה. הוא הצליח לעבור אותם.
האוטובוס התחיל לנסוע, הדלת האחורית נסגרה לאיטה. הסתכלתי עליו
דרך דלת האוטובוס המלוכלכת הולך בהליכה האיטית שלו. העז מתהלך
לאיטו אחריו, מולך בחוט הקטן.
"מה זה הריח הזה?" שמעתי פרחח אחד אומר לחברו. המשפט הזה החזיר
אותי חזרה לאוטובוס. קבוצה של ערסים הלכו לכיווני. שמתי שוב
את התיק לידי. פתחתי את הספר חסר עמודי האמצע, ועשיתי כאילו
אני קורא במבט המרוחק והקר ביותר שלי. הם עברו לידי והמשיכו
ללכת לסוף האוטובוס לעסוק במריבות הרגילות שלהם על טירטוריה עם
קבוצה אחרת שישבה שם.

בשלושה ימים הבאים קניתי את כל העיתונים היומיים וקראתי אותם
לגמרי. לא היה כתוב שם על שום  מטורף שרצח כיבשה או עז. גם לא
על שום אידיאליסט שנעצר ע"י המשטרה. מבחינת התקשורת האירוע הזה
לא קרה. חיפשתי בעיתוני סוף השבוע בחלקים  הביזארים, אך גם שם
הוא לא היה. אחרי שבועיים  זה דעך מעצמו.

עשר שנים עברו. אני נשוי +ילדה קטנה, הדבר הכי יפה בעולם. ל"ג
בעומר הולך ומתקרב, ואני מבטיח לילדה משהו מיוחד.
אני נזכר שוב בתיכון ובבית הספר וכמה היה כיף אז. אבל הדבר
היחיד שלא נתאפשר לי אז היה לשרוף את החוברת מעבדות שלי
בפיזיקה. מין תחושת אכזבה עוברת בי שאני חושב על הימים ההם.
דבר כה פעוט , אך כה חשוב לי באותה תקופה. הורדתי את כל הספרים
הישנים מהבוידעם ושם זה היה - ספר המחזור שלי ולידו חוברת
המעבדה בפיזיקה. למרות שעברו עשר שנים,  כל העורכי דינים,
פיקדות ועקרות בית שהיו חברי הטובים ללימודים הסכימו לבוא
ולבלות איתי את חג האש. המדורה הייתה כל כך גדולה, כמו מדורה
של ילדים קטנים, כאשר אחד מהאנשים שלי שעובד כנגר, הביא את
הקרשים.
"רואה את הקופסא הזאת?" שאלתי אותה בטון רשמי.
"כן אבא"
"יש לך את הכבוד לזרוק את הספרים שבפנים לאש, במיוחד את מחברות
ההיסטוריה, רק תיזהרי".
יובל שהיה לידי צחק. באתי לידו ונמרחתי על כיסא הנוח, כאשר לאט
לאט הגוף מסב עוד ועוד לאחור עד שמולי היו רק השמיים.
"אבא, למה חסר לספר הזה דפים?"
קפצתי מהכיסא  בתנועה פתאומית ומיהרתי לעברה מוליך שובל חול
אחרי. שם היא החזיקה בידה, את אותו ספר קטן. חטפתי את הספר
והסתכלתי עליו בהערכה, נזכר באותו יום.
"זה סיפור ארוך" אמרתי, נראה כמו אבא מהורהר.
היא הביטה עליי בזלזול והלכה לשחק עם הבן של  הגר, זאת שישבה
לידי בספסל הלימודים.
עילעלתי למשך מספר דקות בספר , מנסה להיזכר בעלילה ובפרטים
שקרו ביום ההוא. לבסוף זרקתי אותו לאש.

אני יכול להישבע שברגע שהוא החל להתפצפץ, ריח חזק של צואת עזים
חלף מעל השדה.