מתוקה שלי אני חייב להודות לך, אני יודע שהכל בזכותך. בגללך
סופסוף קיבלתי משרד משלי. עכשיו כשאני שוכב בחדר הלבן והמרופד,
לובש את המעיל הלבן והיפה, אני מהרהר באהבתי אלייך. כשאני חולם
עליך בלילה, ועל מה שעברנו ביחד, אני מתעורר בצרחות ובזיעה
קרה. ואז הרופאים ניכנסים ומזריקים לי חומר הרגעה. או! אלה היו
ימים. כשאני חושב על כל הקירות, הדלתות ואלפי הקילומטרים
שמפרידים בינינו, אני עדיין מפחד שתארבי לי בצללים או מתחת
למיטה.

איך אוכל לשכוח את עיניך, הבורקות כעיני חילזון מעוך.
את קולך העדין הנשמע כמו אלפי פעמוני קריסטל, הנמחצים ע"י
דחפור תעשייתי.
לא אוכל לשכוח את הנגיעות בעורך הרך כקשקשי תנין אפריקאי.
אני מתגעגע לשיערך הארוך, המריח כמו בית שחי טורקי.
איך שצחוקך העביר בי רעד, צחוקך כצחוק צבוע מורעב.
ידייך הדקות כרגלי הפיל החזיקו אותי בקלילות, כשניסיתי לברוח
בייאוש.
שפתייך המלאות והחושניות כספוג ים נישקו אותי בחשכה כנקירותיו
של עיט אוכל נבלות.

כן כן יקירתי, גם לאחר כל השנים הללו את חיה בסיוטי.
זיכרונך ירדוף אותי עד סוף ימי. אך חכי יקירתי. כשאצא מכאן
ואהיה חופשי לראות אותך, ולהריח את ריח הדשן שנודף ממך, אז
נוכל להתנות אהבה מתוקה. שבסופה אהיה מאושפז עם דיזנטריה,
סארס, טטנוס, סרטן, איידס, אבעבועות שחורות, גפיים שבורות,
זעזוע מוח, דימום פנימי ואיבוד דם. וכשאשכב בבית החולים מחכה
להשתלות, אדע שהכל היה שווה. תארי לך את הילדים היפים שיהיו
לנו.
או כמה אני מחכה לפגישתנו המחודשת! כשאני כותב מילים אלה עולות
בי דמעות כאב (עדיין יש לי את המסמר ההוא בכף הרגל), וליבי
דופק בחוזקה (בטח קוצב הלב התקלקל שוב).

טוב דובשנית שלי, אני חייב לסיים. את מבינה, הם לא נותנים לי
יותר מדי עופרת לעיפרון (מפחד שארעיל את עצמי), וגם לא מחדד
(מחשש שאחתוך את הוורידים). ובכן להתראות סוכרייה שלי, עד
פגישתנו הבאה, שלה אני מחכה בשיתוק מוחי.