אני כזאת מטומטמת, איך בכלל יכולתי לחשוב שזה ככה, לא יודעת,
תמימות, חוסר יכולת לקלוט מה אנשים משדרים. אני לא מאמינה
שהאמנתי לזה אפילו לשנייה אחת שנראתה אז כל כך מתוקה ומשכנעת.
ובעצם איזה ציפיות יכולתי לפתח בכלל, כמו שיכורה הלכתי, שיכורה
מאהבה.
ובכלל מה כבר יכולתי להסיק, קטע נחמד ידידותי, לא מזיק לאף
אחד, לפחות לא באותו רגע, או שאולי כן כי אני הרגשתי נורא
מבחינה מוסרית ותצחק אם אתה רוצה אבל ככה הרגשתי, ואני לא
יודעת למה זה ככה וכנראה שאתה לא הרגשת ככה או שהחלטת להתעלם,
וזה לא אשמתך... בעצם חלק מזה זה אשמתך, בעצם איך בכלל אני
מעיזה להאשים אותך.
אני נקרעת מבפנים, לא יכולה להגיד מילה לאף אחד בטח שלא לך,
אני כל כך שמחה שלא הלכתי על זה... זה אשמתי שפיתחתי ציפיות
ואשליות מיותרות וחסרות תכלית שגם ככה לא הביאו אותנו לשום
מקום. אני מרגישה כל כך רחוקה עכשיו, עוד יותר רחוקה מקודם
שהיה מרחק קרוב ששנינו הבנו, ככה לפחות חשבתי...
אני מרגישה כמו הבנאדם הכי מטומטם ועיוור שקיים בעולם,
מסונוורת מאהבה שפגעה והעמידה אותי אותי במקום שלא קיוויתי
להיות בו...
אני לא כועסת ולא נעלב כי אין לי על מה, אני פשוט קצת עצובה...