את נכנסת למקלחת, שוטפת כל חלק בגופך, אפילו את הכתפיים משפשפת
כדי שיראו טוב. ויוצאת עם מגבת, בארון הבגדים שוב מביטה וחופרת
- מוציאה מכנס וגם את הגופייה התכלת, לפחות שני סטים של בגדים
מחליפה עד שמחליטה ואז נעמדת חצי שעה מול המראה. מסדרת את
השיער, אפילו את החזייה, בודקת שהגופייה יושבת טוב ושהחצאית
בטוח אליה מתאימה. מורחת מסקרה בעין ואת הפס שמה בשיא הזהירות
שלא יפגע בעדשות מדע החדשות שקנית ליום הולדת. נועלת את הסנדל
המתאים עם העקב ולא מזיז לך שאת הולכת לרקוד ואולי זה יהיה מעט
כואב. בוחרת תיק מתאים, מכניסה אליו קצת כסף. מורחת על השפתיים
ליפגלוס זוהר ויוצאת.
וכולם שם לך מחמיאים על איך שאת נראית, איך שסידרת את השיער
ועל החצאית החדשה. כולם שוב אומרים לך כמה את יפה. כולם זה הן,
הבנות, שתמיד לידך שצריך, שבדרך כלל להחמיא אינן מהססות.
וחיכית לזה, ברור שחיכית  לזה שיביטו בך, לכן התלבשת יפה,
חיכית שהבנים יביטו בך ויצבטו את הלב ויאמרו לעצמם "יו כמה היא
משגעת".
אבל בעצם רוצה שמישהו אחר יביט, מישהו שאמור לפצוח בשיר קסום
שישבה את לבך וימיס. והוא יכול לבחור, את השפה את הסגנון רק
שיהיו בו את המילים הנכונות. משהו בסגנון של "היא כל כך יפה"
שיר ישן של כוורת או "I love you"  טראנס משוגע. והוא לא שם,
הוא רחוק ממך.
ואת חוזרת, נכנסת לחדר שהכל כבר נגמר, בחצות כמו סינדרלה
מורידה ת'חצאית, את הגופייה. את העין משפשפת במי פנים כחולים
ולובשת חולצת טריקו צהובה ומכנס קצר שחור לשינה, חוזרת להיות
לכלוכית.
את עצמך שוב, פשוטה. והוא אפילו לא ראה שלערב אחד הפכת לנסיכה.
מתאכזבת, למה את לא תמיד יכולה להיות יפה? למה חייה בתוך אגדה
משובשת? ולמה הערב איתך הוא לא היה?