בשעה עשר ושלושים הסתיימה ישיבת צוות הענף. עמי יוצא מן
המועדון, חוכך רגע בדעתו ואחר רוכן קלות, מאהיל בכף ידו כנגד
הרוח ומצית לעצמו סיגרייה.
שוב אותם עניינים יגעים חוזרים על עצמם ונטחנים עד דק: האם
לחסל את החלקה הקשישה ולטעת תחתיה חלקה חדשה, או שמא
עדיף לטפח ולהשביח את החלקה הקשישה דווקא?
שני וותיקי המטע, גרשון ואליקים נצים איש ברעהו כמו צמד
תרנגולים שלא נס ליחם. זה גונח: "חבל על הזמן, על הכסף ועל
האקספרימנטים שלך. מה שקובע בסוף השנה זה לא כמה מילימטרים
נוספו להיקף הבננה אלא כמה אגורות נותרו בשורה התחתונה",
וזה נוגח: "כבר ארבעים שנה עולים אלינו (רוצה לומר: אליי) לרגל
לראות את הישגינו (רוצה לומר: את הישגיי) ורק אתה עוד תקוע עם
האף בחור שבגרוש". זה קוצף וזה שוצף, זה מתרעם וזה מתלהם, עד
אשר אביהו, הרכז הצעיר, נחלץ באופן אלגנטי להרגיע את הרוחות.
לשני אלה מובטחים חיי נצח, מתלוצצים אצלנו. איש מהם לא ירשה
לעצמו להסתלק מן העולם ולהפקיר את המטע בידי הצעירים הפוחזים
שאינם מבחינים בין ימינם לשמאלם, בעוד יריבו המר נשאר בר-סמכא
יחידי בשטח.
הגשם שהמטיר קודם בעוז נפסק, ואורות הפנסים משתקפים במדרכות
הרטובות. קרעי עננים שטים מזרחה ומבעדם מציץ ירח מלא של חודש
טבת, מציץ ונעלם. ממזרח נוצצים אורות העיר, ההולכת ומתפשטת על
הכרמל, חובקת את הכפר מכל עבריו. עמי אוהב את שעת השקט הזו.
הוא פוסע לאט, עיניו מצומצמות מחמת הרוח, ומחשבתו נתונה
לזיכרון ישן: אם ובנה באוטובוס מקרטע של שנות החמישים, וקולו
של הפעוט נרגש ועולז: "אורות על ההר אימא, אורות על ההר".
זיכרון ישן עושה מקום לבית. אתה קשור בטבורך אל האורות האלה;
לכל מקום אליו תלך הם ילוו אותך ויקרצו: בוא וחזור! אפילו הים
הזה שמנגד, שהוא שחור עתה ומאיים, גם הוא ביתך, עם כרבולות
הקצף של גליו ורסיסיו המשתלחים ומטביעים צלקות של מלח בעורך.
עמי מעודו לא אהב את הים, ואף בקיץ, כאשר השתובב עם ילדיו על
החוף הצח, מול המים הרוגעים, לא בטח בו ובמלכודות מערבולותיו.
זיכרון נוסף עולה וצף; שורות שנכתבו לעת חג יובל והן מצטרפות
לחרוזי פזמון תמים ומתקתק:
סירתי אל חוף חותרת
בין גלים גבוהי קומה
אל ביתי עם רוח ערב
שטה, שטה בדממה
שמש מערב הדליקה
שמי האופק ארגמן
סירתי חרטום השיקה
חוף, כרמל, ביתי הוא כאן
סירתי חזרה עם ליל
נוצצים אורות מהר
בין שדות רחבי ידיים
נם ביתי לקראת מחר
מאחורי תריסים מוגפים מבליחים אורות אחדים: איש ואשתו, אישה
וילדיה, רווק מזדקן, אלמנה ערירית - אנשי הקיבוץ למשפחותיהם
ולבדידותם, עורכים חשבון נפש אחרון ליום שחלף ועושים הכנותיהם
האינטימיות לשנת הלילה. "נם ביתי לקראת מחר"... הרהוריו של עמי
הופכים לגיחוך מר. "משפחת הקיבוץ הולכת לישון", חא. לא משפחה
ולא בטיח. איש איש לנפשו.
הנה כאן, מעבר לחלון החשוך, יפה ב. שכל בניה עזבו את הקיבוץ
ובעלה נפטר לפני חודשיים בדיוק. מי יודע? למי בכלל אכפת כמה
דמעות היא שופכת עתה, ובכל לילה, אל כרה הדהוי? ולמה שיהיה
אכפת למישהו? הרי כולנו חיות טרף והקיבוץ הנו ג'ונגל כמו כל
מסגרת חברתית אחרת. רק שאנו ממשיכים וממחזרים את הסיסמאות
העבשות.
עמי משליך את בדל הסיגרייה אל השלולית הקרובה. כשהוא נפטר,
אהרונצ'יק של יפה, כאילו ויברטור נעלם החל להרעיד את אמות
הספים. כל המקוננות המקצועיות הללו מתנפלות על השלל כלהקת
עורבים על חתיכת גבינה: האחות הוותיקה והפסיכולוגית העתיקה,
העובדת הסוציאלית והסועדת הגריאטרית, זו שדואגת לפרחים וזו
שמארגנת מיץ לאורחים. המזכיר באקסטזה: יש לשלוח מחפרון ולהביא
את הארון, ליידע את הקרובים ולדאוג לרכבים. הידיד הקרוב מן
ההכשרה הרומנית מלטש "דברים לזכרו": צריך שיישמעו דבריו
מאופקים, אך פתטיים במידה הראויה, ו... כמובן, לא לשכוח את
הפאוזות הללו בהן ניתן להשיט מבט סביב אל הפנים העוטות מסכה של
יגון.
וזה יכול היה להיות כל-כך מצחיק אלמלא היה באמת כל כך עצוב. כל
החיים שלו אכל קש ומרורים, אהרונצ'יק, מה"חברים" הכי טובים
שלו, ועכשיו הם חוגגים על קברו הטרי, מרקדים סביב למדורת השבט
הקיבוצית שניצתה ברגע שכבו חייו.
ממרחק לא רב, מעבר למדשאה הגדולה מזהה עמי את בית אמו. מנורת
הקריאה אשר ליד מיטתה מפיצה אור חיוור. יתכן שלפני שעה קלה
עדיין רפרפו אצבעותיה אטיודים של שופן על קלידי הפסנתר. במה
מהרהרת אמו? האם בזרעי האפונה הריחנית הרווים מים ומתרוננים
טרם שהם בוקעים את הקרקע המתוחחת? או שמא במים השוטפים
ברגע זה את מצבת השיש ומחלחלים פנימה אל עומק האדמה?
כשקברו את יונתן היא עמדה שם חשוקת שיניים, מסרבת להיתמך. אך
בימים הבאים הייתה רצה מדי לילה אל הקבר הטרי ומטיחה את ראשה
בתלולית העפר. איש לא ידע על כך זולת יודה אשר ניסה להניאה, עד
אשר גם ליבו נשבר בקרבו ובא להשיח באוזני עמי את צערו.
אחרי הדברים הללו שבה אל המתפרה, מכפילה ומשלשת את קצב עבודתה.
כבר 25 שנה יוצאים תחת ידה כבסרט נע וילונות יפי תחרה, כלי
מיטה פרחוניים וחליפות בגדים לפעוטות, תאווה לעיניים. בשעות
בין ערביים היא גורפת עשבים בגינה, חופרת גומות קטנות ומתלמת
תלמים, טומנת פקעות של אירוס וכלנית ושותלת חרציות. לקראת
החורף היא זורעת זרעים של אמנון ותמר, לוע הארי ואפונה ריחנית.
תמיד בראשית החורף.
מי ידע ומי ישער צפונות לב אם? שמא "משפחת הקיבוץ"? או אולי
עוזרת שר הביטחון המפיצה בשמו פעם בשנה מדליית זיכרון מצורפת
למכתב מלא חמלה ותהילה? אפילו עמי, ברגעי חסד נדירים של
קרבה אינו מוצא נתיב אל גרעין כאבה, ועל לבו שלו עצמו הרי מונח
הסלע ההוא שממאן להיבקע. לכן, דיבורים בעלמא יש ביניהם, אך לא
דמעה, לא חיבוק, אף לא רגע של מבט אילם שמרמז דבר מה המאיים
לסדוק את שכבת האיטום.
הרוח כמעט פוסקת וגשם דק שוב יורד. ירח של אמצע טבת משלח
חיוך מרומז ולאורו נדמה הגשם כמניפה סגולה על רקע שיחי השיטה
הירוקים תמיד.
עמי נעצר בפינת השביל מול ביתו, מתענג על זרזיף דק המנטף משערו
וקולח לאט אל תוך צווארונו. מחשבותיו מזדככות. אחרי ככלות הכול
זה ביתי ואחר אין לי זולתו; אורות על ההר, ים אפל, ובתווך -
חלקת מטע וקבר.
כעס עכור מפנה מקומו לרגש שונה, מטהר; תחושה של חמלה ונדיבות.
ובגינה של אימא יש ערוגה אחת של אפונה ריחנית שתפרח באביב,
תכסה קירות שאינם מאיימים להיסדק, ותעטר את חזית הבית בשלל
צבעים וריחות.
נכתב ב- 1991
עובד ל"במה" - דצמבר 2002
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.