נטלי ברמן / אלמנת השם |
ראיתי לרגע את שהיית,
אתה,
קירבתי את פני לחלון,
הרגשתי את חום נשמתי חוזרת כבוגדת לאפי ושפתי.
צללית שלך מתרחקת מבעד,
דוהה בשחור של אלוהים.
קרעתי מעלי את כסותי,
נותרתי במערומי,
מבויישת בקללתי הנשקפת אלי מעיניך.
והתאבלתי,
אלמנה,
אלמנתך.
ונותרה אהבתי כאפר על שפת משקוף אילם,
ורוח חולפת פיזרה ושזרה את השאריות בשערי,
ונפלתי על ברכיי,
בתפילה,
ובאבל.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|