אני רוצה ללכת למסיבה ולשתות הרבה ולהיות רק יותר עצובה בגלל
זה. להיכנס לאקסטזה כזו של יאוש. ברקע ישימו את כל
דיסאינטגריישן של הקיור, ככה, מההתחלה לסוף, בווליום הכי גבוה
שיש.  אנשים שם ירקדו גם הם, הבנות לא יסתכלו עלי באיבה. אני
אמצא מישהו לרקוד איתו, אבל מישהו שבאמת באמת כיף לרקוד איתו.
או מישהי.
מדי פעם אני אלך לצד ואחשוב לי מחשבות פרטיות משלי, שיהיו יפות
ועצובות, ורגשות ואנשים וצבעים ותמונות יתערבבו בהם בלי הפסקה.

המוזיקה תמשיך.
הדיסק יגיע לhomesick ואני אקום לרקוד, אחזור לאיש שרקדתי איתו
קודם, ונזוז לאט לאט לצלילים המענגים, צמוד. האווירה תהיה של
יאוש אינסופי ואני אהיה לרגע קצת-קצת יפה. האיש שאני ארקוד
איתו ילחש לי מחמאות של שכרות, לגוף שלי בן ה17, ואני אשכח את
כל הפגמים שלי. העיניים שלי יהיו מאופרות בשחור והשפתיים שלי
יצבעו באדום אדומי כל כך, כמו דם, כמו פרח. ואני אהיה שיכורה
כל כך ועצובה כל כך.

ואני אעצום את העיניים, וכשאפקח אותם אהיה בביתי שלי, במורד
המדרגות, ליד דלת הכניסה. ושם יעמוד בלונדיני אחד, שמשום מה
השיער שלו יהיה הרבה יותר קצר מכרגיל, והוא ייראה מסורק ומסודר
שכזה, תעבור בי מחשבה שהוא נראה אמריקאי קצת. הוא יצחק וייראה
באמת באמת שמח. אני אזנק עליו ואתן לו חיבוק פקידה, ונשיקה על
הלחי. אני אסתכל לו פתאום בעיניים, ואתן לו נשיקה עדינה מאד על
השפתיים המבקשות שלו. שם, בזרועותיו, אני אראה אותו מחייך
וארשת פניו תהיה מאושרת כל כך. אני אראה בעיניים שלו שהוא רוצה
עוד.
ואני אהיה כל כך מאושרת.

ואז, הצלילים האחרונים של homesick יגוועו.
ואני אקום בבוקר, ואדע בכאב, שזה היה רק חלום.