כמו איילה פצועה
היא שוכבת,
עיניה עצומות,
רגליה מקופלות,
ידיה מוצלבות על חזה.
היא שוכבת,
מחשבות עוברות בראשה,
כאב, פחד, תקווה, חרדה.
לבד במיטה,
בדירה קטנה, חמודה,
אך לבד.
הם גירשו אותה,
או אולי היא סילקה
את עצמה.
שוב לא יכלה עוד לשאת
את הכאב שסביבה.
הוא חלחל וחלחל,
עד שהפך להיות
כאבה שלה.
בלכתה בדרך, בשוכבה ובקומה,
מלווה אותה כאבם.
השניים שאהבוה.
האחד, שיותר מכל אהבה
אך לא ידע.
לא ידע, כיצד יש לגדל איילה.
הציידים שם בחוץ אורבים לך,
הזהיר אותה.
את חייבת לצאת,
אך דעי לך - את בסכנה.
לפני שנמלטה
התחננה
עוד פעם אחת, אחרונה.
ראוני, אהבוני,
תנו לי הגנה.
אולם,
הם לא ידעו
איך מגדלים איילה.
|