שיחת טלפון. שיחת טלפון כזאת הרבה זמן לא הייתה לך בלילות.
שיחת טלפון כזאת שאתה מגלגל את החוט המתולתל של השפופרת על
האצבע ומפרק אותו באיטיות, מחליף אוזניים כדי להתרענן. שיחה
כזו שאתה מבקש מהצד השני להמתין בזמן שאתה יורד להשתין ובזמן
שאתה משתין אתה גם לוקח לעצמך לשתות ובזמן שאתה עושה את כל זה
עוטפת אותך ההרגשה העצומה הזאת שיש מישהו שמחכה לך בחדר, סופר
ת'שניות ומחפש נושאים.

והקול מהצד השני נשמע מלא געגועים כשאתה חוזר עם בקבוק קטן ביד
מלא במיץ פטל ואתה שואל את הצד השני, רוצה לשתות גם? והוא
דווקא רוצה לשתות אבל בגלל קשיים טכנולוגים הוא ילך להביא
לעצמו שתייה. עכשיו תורך להתגעגע. עוד שבוע כל העסק הזה יראה
לך טיפשי ברמות היסטריות, אבל עכשיו אתה מלא געגועים, על הזין
הכל.

מה הבאת לשתות? מים. זה רק מה שהיה. אבל לא איכפת לצד השני
הזאת. וככה תסחפו לשיחה על מים, שזו שיחת השיחות. אחרי שתסיימו
לתכנן את הטיול כבר תיהיה עייף יותר. אבל עדיין אתה אומר, אם
היה לי אוטו הייתי בא עכשיו. והיא כבר יכולה להרגיש אותך מלטף
לה ת'יד, וככה היא מתחילה להרדם כשאתה דבוק לה לאוזן. להרדם
לאיטה, ואתה מספר לה סיפור אחרון ודי, סוגר אחריך את הדלת
ויוצא, רק בדמיון, כן? רק בדמיון. והיא כבר כמעט ישנה עליך, רק
בדמיון, כן? ואתה אוהב ת'דמיון שלה.

כזאת שיחה שאחרי שאתה מנתק אתה נשכב על המיטה עם היד על הדופק
ומתנשם לאט, מפרק מילים שתקועות לך בראש להברות, אחת אחת.
והמחשבות שלך כל-כך לא שלך כשאתה שואל את עצמך, איך יש ילדים
רעבים בעולם? באיזה עולם הם חיים? לעזאזל. ואתה עוצם עיניים
ומדמיין בצבעים וצורות את כל המושגים האלו ששכחת מהם. הלוואי
אתה אומר לעצמך הלוואי שזו התחלה חדשה, היו כבר כל-כך הרבה
סופים...

כל-כך הרבה נושאים משותפים, היה חסר רק שהיא גם תאהב כדורגל.
אלוהים, אלוהים איזה לילה. כמה זמן שלא הייתה לך שיחת טלפון
כזו, הא? כמה זמן? אולי שנה.
                                     

"שלום, צביקה?"
"לא... זו טעות."
"סליחה, להתראות"
דווקא שם יפה צביקה. חבל שלא קוראים לי צביקה.