אהבתי אותו יותר מאת עצמי. זה לפחות מה שחשבתי. היום אני כבר
לא בטוחה.
הוא למד איתי באותה הכיתה ביסודי. אז בכלל לא הסתכלתי לכיוון
שלו, היינו ידידים. בתיכון נפרדו דרכינו, הוא עבר ללמוד בתל
אביב, אני בגבעתיים. חברים משותפים לא היו לנו. פגשתי אותו
בטקס יום הזיכרון בבית הספר היסודי. הוא הגיע וישר נעמד עם
החברים שלו מימי הלימודים שם, אני נעמדתי עם חברותיי, בעוד
שבתיכון כל החבורות שלנו מעורבות תמיד בנים-בנות, בביקורינו
ביסודי אנו מתנהגים כמו התלמידים שם. מופרדים בחומה של אי
נעימות.
כשהוא עמד עם החברים שלו, בחצר של היסודי, בקושי זיהיתי אותו.
הוא גבה קצת, והשיער שלו התכהה ונהיה שטני (קודם הוא היה
בלונד). היתה לו חולצה לבנה ארוכה וג'ינס כחול, הוא עמד זקוף
ונראה מרשים מאוד. אחרי הטקס התיישבתי בכניסה לבית הספר,
חיכיתי לחברותיי, לחלקן היו שם אחים קטנים, אחרות הלכו לדבר עם
המורות לשעבר. אני לא התעניינתי בשיחות כאלו, בית הספר היסודי
היה מודחק הרחק בזיכרון שלי, לטקס הגעתי אך ורק מתוך כבוד
למסורת הזו של הנחת זר שכבתי במהלך שנות התיכון והצבא.
הוא התכוון לצאת מבית הספר אך ראה אותי ונעצר. נדמה היה לו
שבכיתי, בגלל שישבתי כפופה והסתרתי את הפנים בידיי (היתה לי
שמש בעיניים). הוא שאל אם אני בסדר וחייכתי אליו חיוך קטן
בתגובה, "כן, סתם יום די עצוב" עניתי.
"אל תדאגי, היום הזה יעבור, ויהיו עוד אנשים בחיים שלך".
לא היה לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר, "איזה אנשים? למה אתה
מתכוון?" שאלתי ויחד עם הדברים הגעתי לידי הבנה. כמובן, לא פלא
שהבנים הסתכלו עלי כשהסתודדו, רמי בטח סיפר להם שעומר זרק אותי
בגלל מישהי אחרת. ידעתי שאסור לי לספר על זה להילה, עם כל
ההבטחות שלה לסודיות, מרמי היא לא הסתירה דבר. הוא היה לדבריה
גם החבר שלה וגם ה-חבר שלה. כלומר בן זוגה והאיש הקרוב אליה
ביותר, החבר הכי טוב שלה.
"אממ, אני התכוונתי ל... אממ, רמי סיפר לי ש... שבדיוק נפרדת
מהחבר שלך, וראיתי אותך ככה לבד, בוכה, אז... אולי לא הייתי
צריך, אני מצטער." הוא גמגם. "זה בסדר ליעד, תיארתי לעצמי
שכולם ידעו, רכילות עוברת מהר. ואני לא כל כך עצובה, זה לא היה
קשר מוצלח." שוב חייכתי אליו את חיוכי הקטן.
"אני לא יכול לומר שאני מצטער לשמוע"
מילות הקסם האלו פעלו פעולותיהן עלי בשניה. השיחה נמשכה עוד
זמן רב, הוא סיפר לי על בית הספר שלו, על האנשים שם, על המשפחה
שלו קצת. אני סיפרתי לו על עומר וגם העלינו קצת זיכרונות
מהילדות. החברות שלי הלכו בסוף בלעדי, ואני נשארתי שם איתו.
היה לי נוח לדבר איתו, כאילו שזה היה רגיל, כאילו היינו נפגשים
ככה ומדברים כל שבוע ושבועיים, כאילו לא עברו כמעט שנתיים
מהפעם האחרונה שהתראינו, במסיבת הסיום.
הייתי ממשיכה לשבת איתו שם לעד, אבל הייתי מחוייבת להשתתף בטקס
של בית הספר שלי מכיוון שהיה לי שם קטע להקריא. הוא ליווה אותי
לבית הספר שלי וכמעט נכנס כדי לראות אותי מקריאה אבל השומר לא
נתן לו. אז קבענו שהוא יתקשר אלי מתישהו כי "חייבים לחדש את
הקשר". עוד באותו יום הוא התקשר והזמין אותי לאיזו מסיבת יום
עצמאות בדיסקוטק בהרצליה, נאלצתי לסרב בגלל שהיו לי כרטיסים
ל"רוק-עצמאות" בראשון לציון. קבענו להיפגש שבוע אחרי זה.

אחרי חודש בערך הכרזנו על חברות רשמית, כשאני אומרת הכרזנו
הכוונה היא שסיפרנו להילה ורמי והם כבר הפיצו את זה לכל עבר,
אני בטוחה שכל בנאדם שהכיר אותנו בת"א, ר"ג וגבעתיים שמע על זה
מהם. הוא היה בא לבית הספר שלי ומפתיע אותי עם מתנות קטנות,
תמיד טען שיש לו שיעורים חופשיים אבל היה ברור לי שהוא התפלח,
העלמתי עין, אולי בגלל שנהניתי מזה, אולי בגלל שפחדתי שיתפרץ
בינינו ריב אם אני אשגע אותו לגבי לימודים. הטלתי וטו מוחלט על
נושא הלימודים, ידעתי שהוא לא אוהב לדבר על זה ושכל שיחה
בעניין תסתיים בריב, אז פשוט עזבתי את העניין, התעלמתי.
אני לא באתי לבקר אותו בבית הספר שלו, לא ידעתי את המערכת שלו
ורק לעיתים מאוד רחוקות היו לי שעתיים חופשיות ברציפות, הייתי
זקוקה לשעתיים כדי להספיק לנסוע אליו ולחזור. הוא הקניט אותי
על זה שהוא משקיע בי יותר ממה שאני משקיעה בו, חששתי שהוא
צודק, אבל אהבתי אותו כל כך, הוא ידע את זה, אני הענקתי לו חום
והוא העניק לי דברים מוחשיים, לכן זה לא שינה הרבה. בכל מקרה,
כמה ימים אחרי אחת ההקנטות הקבועות שלו, התבטלו לי 3 שעות
רצופות אז התקשרתי אליו לפלאפון והוא לא ענה, התקשרתי לפלאפון
של אורי, חבר שלו, ואורי אמר שהוא לא הרגיש טוב אז הוא נשאר
בבית. הלכתי אליו כדי לשפר לו את ההרגשה ובדרך קניתי לו
שוקולד, "כדי להשאיר לו הרגשה מתוקה". כשהגעתי אליו הדלת היתה
נעולה, דפקתי אבל אף אחד לא פתח לי, שמעתי את הטלוויזיה עובדת
ולכן ידעתי שהוא לא שמע אותי. הוצאתי מהארנק את המפתח שהוא נתן
לי כמה ימים קודם כדי שאני אוכל לארגן לנו ערב רומנטי שהתבטל
בסוף, כי אמא שלו נשארה בבית. בטעות המפתח נשאר אצלי והחלטתי
להשתמש בו, בסך הכל אני נכנסת לבקר את החבר שלי כשהוא מרגיש
רע, אני לא פורצת לשום מקום, חשבתי לעצמי.
פתחתי את הדלת, הנחתי את השוקולד על השולחן בסלון ואת התיק שלי
על הספה. נכנסתי לחדר שלו שהיה חשוך וחנוק לחלוטין והוא היה
שם, מתחת לשמיכה, השמיכה זזה. ברגע הראשון חשבתי שהוא מתפתל
מכאבים, אחרי שניה הבנתי, היתה איתו מישהי. הדלקתי את האור והם
קפצו. אז גיליתי להפתעתי שההבנה שלי היתה מוטעית, לא היתה איתו
מישהי, היה איתו מישהו.
הוא רץ אחרי, ניסה להתנצל, אני לקחתי את התיק שלי ועפתי משם.
אחרי שירדתי את כל המדרגות (הוא גר קומה רביעית בלי מעלית),
קלטתי שהחזרתי את המפתח שלו לתיק קודם, אז הנחתי את המפתח
בתיבת הדואר והלכתי משם.

זאת היתה הפעם הראשונה שהברזתי משיעור למרות שהייתי בבי"ס אותו
יום, לא יכולתי לחזור לבית הספר ולעמוד מול פרצופה התוהה של
הילה, והילה הייתה חשה שקרה משהו.  טיילתי לי סתם ברחובות,
מנסה להבין, לעכל, אהבתי אותו כל כך. רצו לי בראש אלפי תסריטים
שונים, אחד יותר גרוע מהשני, בסוף נשברתי. התיישבתי באיזו גינה
ציבורית והתקשרתי אליו. "נוגה? יופי שהתקשרת, דאגתי לך, אני כל
כך מצטער, תשמעי אנחנו צריכים לדבר", מה אתה אומר, גיחכתי
לעצמי, אנחנו צריכים לדבר, למה? משהו השתנה?.
"בסדר", אמרתי לו, "תהיה אצלי עוד חצי שעה".
הוא בא אלי, והוא סיפר לי שהוא פחד שיגלו אותו ולכן הוא יצא
איתי, כי כבר חשדו בו שהוא לא סטרייט. הוא גם התנצל על זה שהוא
הכאיב לי, הוא לא התכוון שזה יהיה רציני, רק למראית עין, והוא
אוהב אותי, אבל כידידה. כל כך הרבה כאב הרגשתי בשיחה הזו, אבל
רק לקראת הסוף השכלתי להבין את העובדה המזעזעת שלא רק שהוא
כאדם היה הומו (וזה לא כל כך נורא, יש הרבה הומואים נחמדים,
והומו זה עניין של נטייה מינית, זה לא קשור בכלל להתנהגות של
אותו אדם) אלא, שהחבר שלי, בן הזוג שלי, האהוב שלי, היה הומו.
לא היה רגע אחד במהלך היחסים שלנו שהוא חש אהבה כלפי. ואני הרי
אהבתי אותו מאוד, אולי רק חשבתי כך. אחרי שאמרתי לו שאני מבינה
אותו ומצטערת שהוא היה צריך להשתמש בי כדי להסתיר את זה, כי
מדובר במעשה פחדני, ושהוא גם גרם לי לאשליות לגבינו, הוא הלך.
נותרתי לבד בבית, ולמרות שאהבתי אותו כל כך, לא היה איכפת לי.
לא מזה שהוא שיקר לי, לא מזה שהוא פגע בי או מזה שליחסים
בינינו אין עתיד. התיישבתי ליד המחברת והעליתי על הכתב את
הסיפור הזה, אולי בגלל שלא אהבתי אותו כל כך הרבה כמו שחשבתי.