השמש זורחת מעל הרים מרוחקים, מתחממת לאיטה.
היא חולפת אל מעל ערפילי הבוקר, ובוערת בעוצמה על מדבר חום
צהוב, מלא באיילים, צבאים וראמים.
כעת היא מחממת באור צהוב כפר ערבי, עם בתים בנויי אבן לבנה
שהשחירה בחלקה.

השמש כבר צהובה. היא הולכת וקטנה ככל שהיא עולה יותר ויותר.
עכשיו היא חולפת לאיטה מעל ירושלים, מאירה בחוזקה את האבן
הירושלמית המבהיקה מכל פינה.
אט אט השמש מתגלגלת מעל לשדות ירוקים וצהובים, מנצנצת לה מעל
גבעה שכוחת אל.

השמש עכשיו רותחת. אויר הים הלח נעשה בלתי נסבל לדרי רצועת
החוף שמתחתיה, אך לה לא אכפת.
היא כעת צונחת לאיטה אל קו האופק של הים הרוגע.
עשרות זוגות מחכים רק לה, שתואיל בטובה לרדת עוד, ולתת להם
אוירה של אהבה.

השמש נהפכת לאדומה. האויר שמתחתיה משתנה לנפלא.
היא לפתע הופכת חסרת סבלנות, מאיצה את מהלכה.
יש עוד חלק ענק של העולם שמחכה לה שתזרח מעליו, הצד שהיא היתה
בו כעת משעמם אותה, אפילו הזוגות כבר אינם נחשבים בעיניה.

השמש חומקת אל הים, נעלמת בין הגלים המרוחקים, ורק שחף בודד עף
אליה בצווחת פרידה.
כעת הארץ מחשיכה, מחכה שתגיע הפעם הבאה.
האם תהיה מחר שוב זריחה?