את יודעת היטב עד כמה את חולשה שלי
איך קולות חריקת הנעליים שלך מקפיצים אותי
את יודעת אהבנו באותה סופה ובאותה מקלחת
את הרגשת אז כשניצחנו, ביום בו מתה התשוקה.

את ידעת לומר לי באומץ וכנות, שאוכל לעשות הכל
את ידעת לטביע אותי בכנרת של דמעות עשויות מאושר.
ואני קפאתי, נרדמו לי הידיים והפנים, ובכיתי כשנולד
לו ראובן, מרוב גירוי מיני...

את לא הבנת אף פעם, עד כמה את מחזקת אותי,
מחזיקה אותי. מעיפה אותי ומפילה.
את לא היית שם עוד, כשנגמרה לי האהבה.
ולא היית כשקיבלתי עצמאות או התבגרתי
ולא היית שם כשקיבלתי את החופש.

חסמת לי את קנה הנשימה אז, ואת חוסמת עד היום
את לא היית שם כשבכיתי בפעם האחרונה.
אני לא אבכה יותר. אני לא יודעת איך.