"אל תבכי..."
הוא התיישב לידי על המיטה, כרך את ידו סביבי ומשך אותי אליו.
"למה את בוכה?" הוא שאל בקול מרגיע, לחש לי לתוך האוזן. "די,
די, אל תבכי... אני לא מסוגל לראות אותך ככה."
הוא ידע טוב מאוד למה אני בוכה. ואני, אני בינתיים התאפקתי לא
לפרוץ בבכי היסטרי שיימשך זמן מה. הדמעות פרצו מעיני במהירות
מסחררת, הן תמיד הסגירו אותי; אך השפתיים נלחמו. החזקתי את
הבכי חזק-חזק בתוכי, רק כדי לתת לעצמי את התחושה המדומה שאני
בשליטה. שאני חזקה, שאני לא צריכה לבכות.
אבל אני צריכה.
למען האמת, לא הייתי בטוחה מאיפה בא הגל הפתאומי הזה, הכל בבת
אחת. הרגשתי סערת רגשות בתוכי שהתפרצה לבדה, למרות שאפילו לא
נתתי לה אישור לכך. היו אלה אחד הרגעים האלו שמצבי הרוח שלי
עברו מקצה לקצה, בקיצוניות שאפילו אני לא יכולתי להבין. רגע
אחד הרגשתי נאהבת, על גג העולם - ומיד אחר כך הרגשת בדידות
וחוסר אונים השליטה טרור בי. והכל בגללו.
גם הוא, לרגע, נראה אובד עצות. הוא התבונן בי לרגע ומשך את
שערי המפוזר מאחורי האוזן. "אל תבכי," הוא שוב חזר ואמר, אפילו
התחנן. פתאום הרגשתי אנוכית על כך שאני מעמידה אותו במצב כזה,
תמיד אני מצליחה להכניס מישהו לבלגן האישי שלי.
"קרה משהו?" הוא שאל בתמימות, מנסה ליצור קשר עין איתי בדרך
כלשהי. "שאלה מטומטמת, ברור שקרה משהו," הוא מלמל לעצמו ונאנח.
הרגשתי רעה מתמיד, במיוחד ברגע שהוא כרך את ידו השנייה סביבי
גם כן וחיבק אותי חזק.
לקחתי נשימה עמוקה כדי להירגע קצת, וגם כדי להריח את הריח שלו,
לתת לי הרגשה של קירבה כלשהי. עצמתי את העיניים שכבר התחילו
לשרוף מעט מהדמעות, נתתי לעצמי להיצמד אל החזה שלו, להיקשר
אליו בדרך כלשהי. הרי רק רגעים ספורים קודם לכן עמדנו אחד מול
השנייה, רק קודם לכן הוא שלח לי את המבטים הלא-מובנים שלו
שתמיד מעלים בי תקוות שווא כלשהן, ציפיות שיקרה משהו, מחשבות
שאולי באמת יש בינינו משהו לא כל כך תמים כפי שזה נראה.
הדרך שהוא נוהג להביט בי, להסתכל לי עמוק בעיניים, לבחון כל
תנודה שאני עושה, כל הבעה, כל חיוך. הדרך שהוא חייך כשהוא ראה
אותי מסמיקה, הוא ידע שתמיד שמתי לב, למרות שניסיתי להסתיר.
קשה להסתיר ממנו.
מדהים איך הכל השתנה בשנייה בה הוא התבונן הצידה אחרי רגע לא
נוח, ללא מילים, בלי מקום להשאיר לדמיון. ברגע ההוא, בו הוא
התבונן לצד השני, ואילו רק מתוך אי-נוחות רגעית, הרגשתי איך
ההרגשה המרוממת התרסקה בן רגע לרסיסים ומשכה אותי למטה יחד
איתה. רק הוא יכל להביא לי דמעות לעיניים מיד אחרי חיוך
לשפתיים.
בלי שאפילו היה מודע לכך, הוא החל ללטף לי את הגב, את הכתפיים,
את הידיים. עיניו היו עצומות, הוא היה שקוע מדי בהרגשה שלנו
יחד, מחוברים יחדיו. הרגשתי איך שהוא נשם עמוק, אומנם נשימות
קצרות אך עמוקות למדי... הרגשתי איך שהוא נהיה מתוח כשהנחתי את
ידי על הירך שלו. אחזתי בה, לא בכוח אך בעקשנות. הוא בתגובה
הניח את שני ידיו על מותני, מושך אותי למעלה כלפיו, שנהיה
קרובים עוד יותר. ליבו החל לפעום במהירות. גם שלי.
ניגבתי את הדמעות בשרוול והתבוננתי בו. העיניים הכהות שלו
בהקו, אך עדיין הראו דאגה כשהוא התבונן בעיני הדומעות, עם אודם
מועט מהבכי. חייכתי אליו, ושוב הרגשתי איך שאני מסמיקה - תמיד
הייתה לו את ההשפעה הזאת עליי.
בן רגע הצמדתי את שפתיי אליו, הרגשתי איך הגוף שלי מתעורר
לחיים, איך שהעור שלי התחיל לבעור. כל כך חיכיתי לכך, עד שהרגע
נראה בדוי לגמרי. הוא נישק אותי חזרה, אך תוך שניות ספורות הוא
קפא במקומו. לא זז, שפתיו היו צמודות לשלי, אך הוא לא החזיר את
הנשיקה. כתפיו התקשו לפתע, עיניו נאטמו בחוזקה ובכוח. נשארנו
ככה מספר רגעים עד שהרכנתי את ראשי וזזתי הצידה לצד השני של
המיטה.
הוא הביט למטה, למקום בו הייתי רגע קודם לכן ונאנח. הרמתי את
רגלי למעלה וטמנתי את ראשי ביניהם; הדמעות חזרו מיד.
"אני מצטער," הוא לחש. הוא התבונן בי כשעיניו מתמלאות דמעות גם
כן, "אני ממש מצטער."
"כן..." עניתי ביובש.
הוא התבונן בי בעצב, יכולתי לראות שגם הוא סבל. "זה לא שאני לא
אוהב אותך, אבל את יודעת שא-"
"-שאסור לנו," הנהנתי בראשי. "אני יודעת."
המשכנו להסתכל אחד על השנייה לעוד מספר רגעים לפני שהוא קם על
רגליו והתהלך לכיווני. "אל תבכי... בבקשה אל תבכי," הוא התכופף
והנחית נשיקה ארוכה על ראשי. הוא ליטף אותי לרגע ואז עשה את
דרכו אל מחוץ לחדר כשהוא סוגר את הדלת אחריו.
רק הוא יכל להביא לי דמעות לעיניים מיד אחרי חיוך לשפתיים...
הוא ידע טוב מאוד למה אני בוכה.