צינור שקוף וארוך מחבר בין מבחנה למחט שנעוצה בעור שלי, גם הוא
שקוף וגם בו זורם ברגעים אלו הדם שלי. סחרחורת, אפיסת כוחות
ועילפון.
אני חושבת שעם כל טיפת דם שיוצאת ממני, נשפכת לי האינטליגנציה,
ואוצר המילים שלי קטן באופן כמעט אוטומטי.
באותו רגע חשבתי לי בנחת על דגים. כאלה קטנים, נחמדים מזהב.
כמו אלו שהבאתי לנעמה ליומולדת כשהיתה בת 17, ואחר כך שוב
כשהיתה בת 18.
באותו רגע חשבתי לי על צעדי מחול, על שיעורי משחק, על שיעורי
ספורט בכיתה ח', על שיעורי ספרות, על המיטה, על ההורים, על
שניצלים ומשחקי טריוויה.
באותו היום צללתי במחשבותיי אל המקום הכי נמוך בכנרת, שהיתה
המקום הכי יפה בעולם. על שיר של יהודית רביץ. על תזמורת בצורת
לצלילי "הלהקה" אחר כך לצלילי עמיר בניון, מחזיקה בשיניי שוקו
בשקית.
אז, כשלמיטה, לכנרת ולשוקו עוד היה המון כוח. אז בימים עליהם
אסור לי לכתוב עוד.