מישהו שאל אותי לפני שנים אחדות, מתי אבין שחלפו להן שנות
בחרותי, ובעצם אני גבר הצועד לקראת המחצית השנייה של חייו
במהירות הולכת וגוברת. תשובתי הייתה, שכל עוד אני נפגש עם
רופאת המשפחה שלי כדי לשכב איתה, ולא לצורכי טיפול רפואי, וכל
עוד היא מפשיטה אותי לצורך עינוגיה, ולא לצורך בדיקה רפואית,
סימן שאני צעיר!
תגובתי הספונטנית הזו מלווה אותי מאז כמוטו של חיים, ולכן
בהחלט ראויה רופאת המשפחה שלי להיכלל בסיפוריי.
אל תדמיינו רופאה סולידית, רצינית ומרובעת, שכן תואר הרופאה
עלול קצת להטעות בכל הקשור להופעתה החיצונית ולאישיותה. הרופאה
שלי, בשנות השלושים לחייה, מתנשאת לגובה של מטר ושבעים, פניה
יפות ללא שמץ של איפור, וגופה חטוב, גם כשהוא נתון בחלוק
רופאים. ואילו לי, מטופל מסוג שונה, קשה לדמיין אותה עוסקת
באמת ברפואה, על אף שבמעשיה הטובים היא מעניקה לי בריאות ומרפא
בשפע.
אני תמיד החולה האחרון ברשימה, וזאת מטעמים ברורים. משך הזמן
למטופל האחרון אף פעם לא מוגדר, כי הרי אין עוד מישהו אחריו.
החיסרון היחיד בלהיות האחרון בתור הוא למצוא רופאה מעט עייפה
לאחר יום עבודה מתיש. וכך בכל ביקור שלי, בריטואל כמעט קבוע
היא מתיישבת על מיטת המטופלים, ואני מסיר ביד אחת את נעליה מעל
רגליה הקטנות, הלבנות והמתוקות, וביד השניה מלטף את ירכיה ואחר
עובר לעיסוי כפות רגליה. בדרך הטבע אני מאוד ממושמע ומקפיד
למלא את הוראות הרופאה.
בינתיים היא מסירה את חלוקה ואת חולצתה ונותרת בחזיה,
חצאית, גרבונים ותחתונים, ואני מתחיל לטפס בידיי במעלה הרגליים
המדהימות, מסיר את החצאית, ומשם יורד לאט לאט לעבר כפות רגליה,
כשהגרבונים כבר בידיי, ומעסה בחושניות את שרירי רגליה העייפות.
תוך כדי היא מסירה את חזייתה ושוללת ממני את העונג.
כעת היא נותרת רק בתחתוני תחרה לבנות, שבעדן ניתן לבחון ללא
קושי את היער החושני שלה, והם החיץ היחידי שנותר בין ערוותה
ללשוני, הכמהה ללקק אותה, אף בציפיות המוח שבין פגישה לפגישה.
אני מושך את תחתוניה בשיניי מן החלק הצר שבין רגליה כלפי
מטה, ומותיר שובל רוק רך וקריר לאורך רגלה. תוך כדי אני גם
שואף לקרבי את ריח תחתוניה המתוק והמשכר, המלווה את חושיי בכל
אשר אפנה, מסיר ומשליך אותם, מלקלק קלות את גבעת הערווה, גבעת
ההפתעות הקטנה והמדהימה.
אני תוחב את ראשי אל תוך היער הקסום, שלמרות ביקוריי הרבים
עדיין נותר מסתורי ותמיד צופן לי סודות נפלאים וחדשים. זהו
הכוס המדהים, המהמם, הארוטי, החושני, הסקסי, האלוהי, המרהיב,
הססגוני, עוצר הנשימה, הקסום, השמימי, הנשגב, האצילי והנכסף,
שהכרתי מעודי, ובכל פעם מחדש הוא גורם לי תחושה של הפעם
הראשונה. בכל פעם מבזיקה בי מחדש תחושת הערצה, סגידה, התפעמות
ורצון לגמול לכוס המופלא הזה, מתנת האל, על העונג ושכרון
החושים, שמראהו בלבד גורם לי.
ערוותה היא מפלטי. שם אני שוכח מכל צרות החיים, וכאילו עובר
לעולם אחר, העולם של גופה. וכשאני מתמזג עם הכוס המפואר הזה,
ששערותיו הנעימות מעניקות למגע תחושה של קטיפה עדינה ורכה
ומלטפת, המשכרת את כל חושיי.
אני מתחיל לנשק שפתי ערוותה, ממש כאילו הייתי מנשק את שפתי
פיה, והיא מתחילה לגרגר כחתולה לבנה, אצילית, מטופחת ומפונקת,
שמקרבים אל פיה את צלחת האוכל. ואז אני מחדיר את לשוני לעומק
חלל הכוס ומניע אותה בתנועות מעגליות וחושניות, ממש כפי שהייתי
מחדיר אותה לפיה בהתנשקות לוהטת, כי הנרתיק הקסום הזה ראוי לא
פחות לאהבה ותשומת לב. אני מגייס לעזרת הלשון את שתי אצבעות
ידיי החודרות לנרתיקה בתנועות דמויות משגל, והיא מתחילה להניע
את אגנה לפנים ולאחור, להתפתל ולפרכס.
חגיגת טעמי מיצים ערבים לחך משתובבת בתוך פי, ונוזלי
הפרשתה, החמימים, הנעימים והטעימים כנקטר אלים, משרים עליי
תשוקה גוברת לרוות עוד ועוד מתוככי גופה הנשגב.
הציוד הרפואי משמש עזר של ממש. נוטל אני מעט וזלין באצבעי
ומתחיל לחדור לחור הקטן, החמוד, המתוק, המהמם והמקסים שבישבן,
ואף בתוכו מבצע תנועות משגל באצבעי. אני חש ביהלום הקטן
והאדמדם שלה, הדגדגן, מזדקר, בוקע, מתחדש ומלבלב לו, ממש מקיץ
מתרדמתו, פורח כניצן, ואט אט הופך מיצור קטן, לבן ועדין, לאבר
נוקשה, גדול, החלטי, מלא חיים, גאה, אדום וחושני, מלא דם חם
ומבעבע, ומשווע למגעי. אני משחיל את יהלומה בין שפתיי ומוצץ
אותו בקצב מהיר וקצוב, ונהנה להקשיב לקולות הנאתה השמימית. אני
אף חש בהלמות פעימות ליבה, גניחותיה מטריפות עליי את חושיי,
ואני מוצץ ומוסיף למצוץ, ואצבעותיי אינן חדלות לחולל בשני
הנקבים השמימיים.
השיא הולך ומתקרב, הנאתה הולכת וגוברת, וגניחותיה הופכות
לשאגות. היא מפשקת רגליה בפישוק אולימפי של ממש וגופה רוטט
מרוב הנאה. היא צובטת את פטמות שדיה בכוח וניראה כי הכאב מגביר
את הנאתה. ולפתע, בלי כל התראה, היא משחררת עליי זרם חם ונעים
של אורגזמה, והנוזל החם שוטף את פניי, ניגר על צווארי ועל חזי,
בעוד היא הולכת ודוממת וקצב נשימותיה נרגע.
אני סוגר את שעריה, נפרד בנשיקה קצרה ועדינה מן הפרח שבגנה,
וסוקר את פניה המסופקות, הנינוחות, בחיוך רחב של רוגע ושלווה.
עיניה הטובות ועמוקות המבע כמו אומרות הכל.
החוויה השמימית הזאת מעניקה לה אנרגיה של חיוניות, מפיחה בה
רוח מחודשת ומרעננת, ומפיגה את הרגשת השחיקה והתשישות. עד הפעם
הבאה, כשאקרא לשמש כלי לעינוגיה. בכל הכיף ובשמחה רבה.
2/02 ©
|
