כשתמות אתה
לא תדע. אני
חושבת על זה, מדמיינת.
סכין
ביד שלי. מתקרבת.
נרתעת. מפחדת, אולי.
לא רוצה
להרוג אותך, באמת.
אבל לא רוצה יותר לסבול
בגללך.

כשתמות אתה
תרדוף אותי בחלומות, נכון?
אתה
בטח מתכנן את זה
כבר. אתה
יודע עכשיו, שתמות. אבל
אחר-כך כבר
לא תדע. אני
מתקרבת אליך. תוהה: האם
מוות זאת הדרך היחידה?
ואין לי תשובה אז
אני בוכה. כואבת. בגללי, אולי
בגללך.

כשתמות תדע: אהבתי
אותך. חלמתי אותך.
הרגתי אותך. ולא מתוך רוע.
מתוך
אהבה טהורה. אבל
אתה היית כל-כך רע אליי.
כל-כך רע.
יהיה טוב כשאני
אהרוג אותך. אני
בטוחה.

אני- חושבת לשנייה,
מה לעזאזל אני
עושה? שותקת. רגע.
צורחת.
תוקעת את הסכין הכי
עמוק שאני
יכולה, בך. יש לי
דם על הידיים ואני
בוכה. ואתה-
מת עכשיו. הרגתי
אותך. ואני-
שונאת את עצמי.
בגללך.