דוד מכר פלאפל מאז שהוא זוכר את עצמו, האמת הוא אפילו נולד
בדוכן. שלא תבינו לא נכון, ככה זה היה במרכז העולם, הם פשוט
עלו על השיטה הזאת לפני איזה מאתיים שנה ונשארו איתה עד היום:
כדי לחסוך, אחרי המשבר הגדול, פשוט חילקו לכל משפחה עבודה שבה
היא נידונה לעסוק למשך מאתיים שנה (או עד קץ המשפחה), ככה
להעביר מאב לבן (הבנות הלכו עם הבעלים). השיטה הבטיחה גם עבודה
לכל בן אדם וגם מקום מגורים, כאשר כל אחד גר עם משפחתו במקום
העבודה. כמו שאמרתי, כל מאתיים שנים חילקו את המקצועות מחדש,
גם כי נוצר חוסר איזון של משפחות גדולות מול משפחות קטנות, אבל
בעיקר כדי שלא ישעמם.
טוב אבל לא על זה הסיפור בכלל..

הסיפור הוא על דוד, שסך הכל רצה להיות קצת מקורי.
דוד כבר היה בן 36 ועדיין לא מצא את הבחורה בשבילו. האמת, הוא
גם לא כל כך חיפש. באופן מוזר למדי התאהב דוד במכירת הפלאפל
כבר בגיל 5. מה זאת אומרת התאהב? הוא פשוט אהב את העבודה שלו
יותר מכל דבר אחר: את הדוכן, את הפלאפל, את הלקוחות ואפילו את
חשבונות החשמל שהיו מציגים תמיד סכומים כל כך גבוהים.
הבעיה הייתה כשדוד התחיל להתאהב יותר מדי בעבודה שלו. היא תפסה
לו כל שניה בחיים, וכך הגיע לגיל 36 כאשר במשך שש עשרה שנים לא
יצא מדוכן הפלאפל. מה לעשות, הוא פשוט לא הרגיש שהוא זקוק
למשהו אחר.
הוא כבר הכיר את כל הלקוחות בעל פה, ידע בדיוק מה כל אחד אהב,
וכשבכל זאת היה בא מישהו חדש, איכשהו, רק על-פי מבט בפניו, ישר
ידע מה להכין לו. זה היה הכשרון שלו ובזה הוא היה הכי גאה.
בעצם לא היה לו עוד הרבה במה להתגאות.

לפני שבועיים הגיע לקוח חדש. דוד הסתכל בפניו, הסתובב להכין לו
מנה ופתאום הבין שאין לו שום מושג מה להכין לו. הוא התחיל
למלמל כמו משוגע. הסתובב ללקוח ושאל אותו בקושי רב "ממ.. מה
להכין לך?" הלקוח התנהג כאילו לא קרה כלום, ביקש מנה עם הכל
ואקסטרה חריף. דוד הכין לו את המנה ואחרי שהלקוח הלך ישב חצי
שעה והרהר בחוסר הבנה במה שקרה. ההרהורים נפסקו ללא פתרון
כשהגיע עוד לקוח, דווקא אחד קבוע. דוד נרגע, פתח את הפיתה
בכוונה להתחיל להכין את המנה, ופתאום קלט שהוא לא זוכר מה האיש
אוהב. דוד נלחץ. הוא לא זכר את שמו, אז הוא הסתובב ובלחיים
אדומות ונוטפות זיעה מרוב לחץ שאל אותו "מה בשבילך?". הלקוח לא
התרגש וביקש חצי מנה עם סלט, "כרגיל".
זהו, דוד נשבר, הוא לא תיפקד כל היום ולקוח אחר לקוח הוא פשוט
לא ידע מה לתת להם.

בלילה שכב במיטה, ולאחר הרהורים ומחשבות רבות הגיע למסקנה שהוא
פשוט איבד את זה. זהו, היה לו את הכשרון והוא אבד לו. דוד קם
והלך לשטוף את פניו "אז מה עושים עכשיו?" שאל את דמותו במראה.

דוד לא קם בבוקר לעבודה, פעם ראשונה מזה 36 שנה שהוא לא קם
לעבוד, הוא פשוט השאיר את התריס של הדוכן סגור כל היום. במהלך
הלילה הוא החליט שבגיל 36, אחרי שהשקיע את כל חייו בעבודה, אין
לו למה לחיות בלעדיה, ובמצבו הנוכחי פשוט לא האמין שיחזור
לעבוד אי פעם. אז הוא החליט לסיים את הכל. הבעיה הייתה שהוא לא
התכוון למות כאלמוני, הוא רוצה שיזכרו אותו! ולמה שיזכרו מוכר
פלאפל מסכן?!

האמת, אף אחד לא יודע מתי הוא החליט שאם הוא הולך אז כולם
הולכים איתו, מה שידוע זה שהוא קרא קצת ספרים, ואחרי עבודות
רבות וניסויים רבים על פלאפל, טחינה וחריף, הוא הגיע לנוסחה
שיוצרת לבה.
הוא התחיל ליצר לבה בכמויות וכשהגיע לכמות מספיק גדולה, התחיל
להזרים את הכל מחוץ לדוכן.
זה התחיל לאט לאט, אבל אז הוא מצא דרך ליצר את הלבה במהירות
ותוך שבוע וחצי הוא הציף את כל מרכז העולם בלבה. כל מה שנשאר
היה דוכן פלאפל, אהה, ודוד, המוכר.
לאחר מספר ימים, כשכבר נגמר כל הפלאפל בדוכן וכבר לא היו ספקים
שיביאו לו טחינה וסלטים, דוד החליט שמספיק לו, או יותר נכון
הוא העדיף לבה על למות מרעב. אז הוא פשוט עשה חור קטן במגן
שהוא בנה מסביב לדוכן הפלאפל שלו ונתן ללבה לזרום פנימה לאט
לאט.

באותו הזמן, על פני כדור הארץ, תם עידן הדינוזאורים.