-1-
ליאת...עוד ילדה ממוצעת כבת 16 ,שהחליטה שנימאס לה וברחה.
הכל התחיל לפני 9 שנים, כשליאת הייתה כבת 7. היא עלתה סוף-סוף
לכתה א'. היום המיוחל לו חיכתה זמן רב, כבר נימאס לה מהגן, היא
רוצה להיות ילדה גדולה וללמוד חשבון, עברית,תנ"ך וכ'ו...
היא זוכרת במעורפל את יומה הראשון בכתה א', אך חרוטים בליבה
הייטב הזכרונות של אותן שנים כואבות ומתסכלות בבית-הספר
הייסודי.
ליאת סבלה מהצקות, הקנטות ונאלצה לגלות ולחוות על בשרה את הרוע
והסאדיזם של הילדים הסובבים אותה.
ימים רבים חזרה ליאת מבית-הספר בוכייה ומתוסכלת, ונאלצה להסתכל
על פניהם האדישים של המורים, כאשר נודע להם על שבר הלב
והתיסכולים אותם עברה. היא הייתה בעלת נפש רגישה ופצועה, ונדדה
לה בין פסיכולוגים רבים שלא הצליחו לגלות את ניסתרות ליבה, ואת
הריקנות שאיי שם בוערת בתוכה.
כל תחילת שנה חדשה הייתה כל כך ניפלאה. היא חזרה הביתה שמחה
ומאושרת מתמיד,הכל היה כל כך טוב : המורים ,הלימודים,
הילדים....
אך בהמשך כל המסכות הוסרו מהפרצופים ,ושוב, כל שנה מחדש, נאלצה
להתמודד עם העולם האכזר והמסריח שעטף אותה, והידק עצמו הייטב
הייטב לחייה.
בלית ברירה נאלצה ליאת לסבול הכל, ולחכות למעבר לחטיבת הבניים,
שם תתחיל הכל מחדש, ותראה לכולם שהיא אחרת.
-2-
המעבר המיוחל סוף-סוף הגיעה,למרות כל החששות והפחדים,עברה ליאת
בשלום את יומה הראשון בכתה ז'.
אף אחד מילדיי הכתה החדשים לא היה מעוניין בחברתה של ליאת, רק
ילדה אחת, שאיתה גם כן רבה בסופו של דבר. היא דחפה ודחפה עצמה
לחברה שדחתה אותו שוב ושוב ,עד שהגיע הקש ששבר את גבה : יום בא
והדמעות פרצו אט אט מעינייה החומות של ליאת, דמעות של אכזבה על
הכישלון בחיי החברה שכה רצתה לשנותם.
כתה ז'... אותו הדבר בדיוק, רק במקום אחר ועם ילדים אחרים,
הייאוש גבר על נפשה, ושוב היא נאלצה להיות לרוב מתבודדת וחסרת
כל חברה אמיתית בחייה.
-3-
כתה ח', התחלה מתוקה וסוף כואב.
כתה ט', שוב התחלה מתוקה וסוף כואב מנשוא.
היא סוף-סוף עלתה לכתה י', כתה חדשה, עם ילדים חדשים, מורים
חדשים והתחלה חדשה ומתוקה. לאט לאט עברו להם חודשיים ראשונים
בכתה י', ושוב הכל חזר : אדישות המורים ,הצקות הילדים והסבל
שעלם בה שוב ושוב.
ליאת לא איבדה תקווה, היא תמיד הייתה עם אור בלב, שיבוא הנסיך
על הסוס הלבן, שיעטוף אותה בזרעותיו, ויפנק ויינחם ויביא את
הסוף האידאלי לכל חייה האפורים.
-4-
סוף כתה י', ליאת שוב נאלצת לסבול יחס קר, כאבים רבים ועוד
חבורה מטומטת של חוליגנים מטורפים ששמו אותה לקורבן לשם הנהתם
החולנית.
ליאת שכבה על מיטתה הרחבה, כשרק תחתונים לגופה הצנום ,וסיגריה
דקה נאחזת בין שתיי אצבעותיה הדקות. חשבה לעצמה ליאת מהו טעם
החיים ובשביל מה לחכות לתקווה רחוקה שעוד לא באה וגם לא תבוא.
לפתע קמה ליאת ממיטתה והחלה לפסוע לעבר כדורי הארגעה שקיבלה
בעקבות העצבים מהם סבלה.
נטלה ליאת בידה את קופסת הכדורים והחלה לבלוע כדור אחר כדור,עד
שלא נישאר כדור אחד בקופסה הריקה,לבסוף הרגישה ליאת עייפות
בלתי נשלטת. היא שכבה על מיטתה ביודעה כי הפעם היא תנוח
לעולמיי עולמים, ותגיע למקום אליו לא היה לה אף פעם אומץ להגיע
- המוות.
-5-
בוקר למחרת ,אמה של ליאת פוסעת לעבר מיטתה על מנת להעיר את בתה
לעוד יום שיגרתי בבית-הספר. היא קוראת בשמה ומודיעה לה כי הגיע
הזמן לקום, אך ליאת ששקעה בתרדמת נצח, לא עונה.
הרופאים שבאו לביתה של ליאת הודיעו לאמה את הנורא מכל, ונשאו
את גופתה של ליאת לעבר בית-החולים, שם שמו את ליאת בחדר המיועד
לאנשים כמוהה בדיוק. הפשיטו אותה מתחתוניה הדקים, הצמודים אל
גופה הרך, קילחו אותה מכל הזוהמה שתקפה אותה במשך כל שנות חייה
הכואבים, והכניסו את ליאת לתוך מקרר מיוחד לגופות כדי שגופתה
הטרייה לא תסריח את בית-החולים.
בבוקר למחרת, יום הלוויתה של ליאת, גופה הדק מכוסה בתכריכים
עדינים שעוטפים אותו במגע רך ועדין. הרב נושא דברי הבל ,כל
מכריה של ליאת כואבים והמומים, היא אפילו לא נפרדה.
לאט לאט מובלת גופתה לעבר הבור שנחפר רק בשבילה, שם נושאים
דבריי תפילה ואבל, ומניחים את גופתה של ליאת בתוך הבור העמוק
ממנו לא תצא עוד לעולם. עליו מניחים אבנים הנותנים לה את מרחבה
הניצחי ומכסים אותו בחול ואפר.
|
