זהו, הכל נגמר. הפסיקו אותי באמצע החיים.
אני כפר לא פה, אני מרחפת אי שם למעלה וגופי טמון עמוק באדמה.
זאת הפעם האחרונה שאני רואה את המשפחה שלי, את אמא, את אבא, את
אחי ואחיותיי.
זאת הפעם האחרונה שאני אעמוד, אדבר ארגיש, אזכור, אחייך,
אנשום, אקפוץ, אראה, ארו., אנגן, אלך, אנשק, אשמע, אוכל, אוהב,
אשנא, אלמד, אכתוב, אסע, אגיב, אסבול, אהיה  אחיה!.
עכשיו אני בארון, בדרכי האחרונה, שומעת את משפחתי מתייפחת ואין
ביכולתי דבר לעשות. כולם שבורים, הרוסים חייהם הפסיקו לגמרי
ואני, רק דבר אחד יעזור - חזרה לחיים.
אין מפה דרך חזרה, זה לא מבוך, זה מעין יקום, דבר לא מוגדר.
הנשמה פרחה ואין כלום. כל מה שהיה הפך לכלום אפילו לא לחלקיק
קטן. חיים שלמים, עולם שלם הפך לכלום, רק לזכרון של אחרים
בדימיון ובתמונות.
הפכתי לזכרון! זהו, הכל נגמר! החיים שלי, אני הפכתי לזכרון
לדבר שמדברים עליו בלשון עבר בתוספת צירוף המילים: זכרונה
לברכה.
כל דבר שחייתי, כל מה שהייתי עכשיו מהווה זכרון ולא יותר.
קטיעה, ניתוק, תמיד, לעולם, אף פעם.
אני זכרון ולא יותר.זהו, הכל נגמר הפסיקו אותי באמצע החיים.