אני צריכה להיגמל ממך. לא להתרחק קצת, להתנתק... לא להיות
זקוקה לך, לא להרגיש שאני צריכה אותך, אתה הסם הכי רעיל
במערכות שלי.
אנחנו מדברים כמעט כל יום ובכל זאת אני מתגעגעת אלייך,  "זה
מתוך הרגל" אני מסבירה לכולם את העיסוק האובססיבי בך, ויודעת
שאני משקרת, להם, ולי...לך אני לא משקרת, מעולם לא טרחת
לשאול.
ולמה שתשאל, הרי הדבר הכי אנוכי מצדך היה לבקש ממני להישאר
איתך בקשר, ואני ידעתי שאני לא חזקה מספיק כדי להגיד לך שזה
כואב ושעדיף שלא. עדיין יש לך את הכוח, את ההשפעה ההרסנית הזו
עליי.
אני שונאת להסביר לך שכואב לי ולגלות שלא איכפת לך, אני שונאת
שכשכואב לך אני מרגישה חלקים שלמים בתוכי נשרפים, כשכואב לך
אני מתנפצת, כשכואב לי אתה לא כאן.
"תנתק איתי את הקשר" אני מתחננת בלי קול "תברח לי, תיעלם לי,
תכאיב...רק אל תהייה פה יותר" כבר אין לי שום סיכוי...
אני מתעוררת בוכה, אני חוזרת הביתה מבית הספר ומתחילה לבכות
ובין בכי לבכי, אני חווה שרשרת בלתי פוסקת של רגעים שאני
מעדיפה לא לזכור בסוף היום, כשאני עוצמת עיניים ובוכה בפעם
האחרונה, בכי שמוקדש רק לך, בכי ששוכח את תלאות היום וזוכר רק
כמה אתה הכאבת.
זה לא נוגע ללב? שיש שם בעולם מישהו שאוהב אותך במידה כזאת,
שבוכה בגללך, שכואב לו בגללך, שסובל בגללך, ושמוכן להמשיך
ולכאוב אותך, לו רק בכדי שאתה לא תתאכזב.
אתה לא מביט בי, הפסקת להביט בי... אתה מדבר איתי בהיסח דעת,
אתה לא תראה שכואב לי גם אם אני אבכה פה לידך, אני לעולם לא
אבכה פה לידך.
נדרתי נדר, אתה כבר לעולם לא תראה אותי בוכה. ראית אותי בוכה
פעם אחת יותר מידי, ואז גמלת בלבך להישאר בסביבה לנצח, ואני
חייכתי. עוד לא ידעתי שההבטחה הזאת שלך תביא איתה עוד הרבה
רגעים של דמעות.
הבכי נשחק, העצב והיכולת לדמוע הופכים לדברים כל כך סתמיים
ונטולי משמעות, כמעט כמוך.