עבדתי בהנהלת חשבונות. רציתי להיות כבאי כשהייתי קטן, אבל
הייתה לי אסטמה. זו עבודה עם די והותר כסף. לא הרבה מקום
לקידום אבל מספיק הזדמנויות לבונוסים.
האנשים שעבדו איתי היו בסדר, אבל קצת משעממים. אור היה בחור
טוב. ותיק. כבר 15 שנה עבד בהנהלת חשבונות. בחור מסכן. אישתו
עזבה אותו לא מזמן. "המספרי לא התחברו לי" הוא הסביר לי על כוס
וויסקי. ניסיתי לעודד אותו, "זה לא סוף העולם" אמרתי לו,
ולפלאתי הוא ענה באדישות מוחלטת "כן, אני יודע".
"תמיד רציתי להיות שחקן" אמר  ללא כל סיבה ניראת לעין "אבל היה
לי פחד במה". בזה הרגע הגעתי למסקנה שהוא שתה מספיק והצאתי את
הארנק לשלם את החשבון. "לא, זה עלי" אמר לי. "עזוב" עניתי,
"עכשיו היא תשדוד אותך מכל  רכושך בהסכם גירושים. אני אשלם".
"לא, היא לא!" התעצבן אור "אני בהנהלת חשבונות. אני דואג
למספרים. אתה אמור לדעת את זה!" ניסיתי שוב, אך למרות שאור
בחור חסר חוט שידרה לחלוטין, בנוגע לכסף הוא חיית טרף. וויתרתי
לו והסעתי אותו הביתה.

כשהגעתי הביתה מצאתי את חנה יושבת על הספה. נשקתי לה. "האוכל
שלך בתנור" אמרה לי. עניתי לה שאני לא רעב, ולאחר מכן שקענו
בשיחת חולין על היום. "איך היה במשרד היום?" וכדומה.
לפתע, ללא הזהרה מוקדמת אמרה שהיא רוצה ילד. "ילד?" שאלתי.
"כן. ילד." ענתה. הייתה שתיקה ארוכה. "מאיפה בה לך הרעיון
הזה?", רציתי להוסיף "טיפשי" אך ידעתי יותר טוב מזה. "לא
יודעת", אמרה בקול קצת מעוצבן, "זה מה שזוגות נשואים עושים
בדרך כלל".
לאחר ויכוח לא קצר במיוחד הצלחתי לשכנע אותה שזה לא הזמן, הרי
אני מבין במספרים ואני יודע כמה זה עולה לגדל ילד.
הלכנו לישון, "אני אוהב אותך" אמרתי. "ואני אותך" ענתה לי
בנימה שלאחר מכן גיליתי שהיא עצובה.

אור הדהים את כולם. אף אחד לא האמין שהוא יתאושש כל כך מהר.
הוא התחיל לעבוד כמו מחשבון, כל הזמן. כשהינו יוצאים, חברה
מהעבודה, לשתות, הוא היה נשאר אחרון במשרד. "אני מסיים את
החשבון של מחלקת בשמים ואני בא". לפעמים אור היה מגיע לפני
שאנחנו חוזרים הביתה ולפעמים הוא היה נשאר עד יום למחרת לעבוד
במשרד. אני יודע זאת כי גם אי נשארתי כך פעם אחת. פספסתי בגלל
זה את יום הנישואין שלי ושל חנה. בסוף החודש זכה אור בפרס
העובד המצטיין. חגגנו את הארוע והבנו לו עוגה ובקבוק שמפניה.
אור נשאר אדיש לדבר ואמר שהוא צריך לתקן את המספרים של מחלקת
הבשמים.
כשחזרתי הביתה מצאתי את חנה בוכה. הנחתי את התיק, הורדתי
נעליים והלכתי לשאול אותה מה קרה. "עברתי על האלבום תמונות",
אמרה מתנשפת, "ונעלמו התמונות מהמסיבת תחפושות בה הכרנו".
"איזה תמונה?" שאלתי. "התמונה שלך ככבאי, מציל אותי, הנסיכה"
ענתה. לא זכרתי את התמונה. לקחתי אותה למיטה והשכבתי אותה
לשון. ירדתי למטבח, לקחתי לי פחית בירה, התישבתי על הספה,
והוצאתי את החשבון.

כשקמתי בבוקר מצאתי מכתב על השולחן. חנה ארזה את מזוודותיה
ונסע לאחותה. היא כתבה, שהיא כבר לא מכירה אותי. אני נהייתי
אדיש לחלוטין וכבר לא אכפת לי מכלום מלבד הדו"ח על מחלקת
בשמים.
הלכתי לעבודה. סיפרו לי שהחליפו את אור במכונה. לא הבנתי איך
החליפו את העובד המצטיין במכונה של PLAY בע"מ. החלטי להשקיע
בעבודה כדי שלא יחליפו אותי, הרי ממילא אין לי מה לעשות בבית.
באותו ערב יונתן, בחור שעובד איתי במשרד, הזמין אותי למשקה.
שתינו כמה כוסות בזמן שסיפרתי לו על חנה. לקראת חצות למרות,
שיונתן היה עיקש, שלמתי על המשקאות.
אחרי חודש של שעות נוספות ודחיסת מספרים קיבלתי את פרס העובד
המצטיין. הזמינו אותי לארוחה כדי לחגוג את המאורע, אבל סרבתי,
"יש לי לסיים את הדו"ח של מחלקת בשמים". נשארתי לעבוד עד הלילה
ונרדמתי במשרד. כשהתעוררתי שמעתי את יונתן שואל היכן אני.
"החליפו אותו באיזה מכונה של FIRE" משהו ענה לו. חזרתי לעבוד
על הדו"ח של מחלקת בשמים.