חדר. ארבעה קירות. דלת. מנורה. שידה וארון.
חדר.
סתם חדר.
בלי רוח שאופפת אותו, בלי התהלכות מקיר לקיר.
בלי אוויר.
רק חלל, חלל ריק ואימתני שצורב בעצמות, עמוק דרך הריאות,
אל החזה, אל הלב  המתחזה.
ריקנות אדירה.
פחד משבירה.
כאב מתעצם, מתחמם, מעמעם.
מעמעם את המוח, את הראייה, מכביד על הגוף, על הנשימה.
ההליכה מואטת, החיים נמשכים, דמעות זולגות, חיים.
ושוב החלל הזה ושוב אותה ריקנות ושוב הכאב הזה ושוב ושוב...
חדר. ארבעה קירות. ובתוך החדר...
כלום...
רק שקט...
שקט...
שקט עקום...