אותה שעה, חמישית במספר, דומה היה עלי העולם כאילו אינו אלא פת
חרבה הנילושה במלח. כלום ישנו דבר מה אשר ישוה או ידמה לאשר חש
אני עכשיו? כאן בישיבה בשעת לילה מאוחרת זו עדיין מלא בית
המדרש על גדותיו, וכל כך למה? ליל חג השבועות הוא עכשיו, ליל
מתן תורתנו, על כן נשארו הכל ערים, דובקים בלימודם עד עלות
השחר.
אמנם לא הכל נתברכו בכח לזה, וכעת דמה בית המדרש יותר לבית
הקברות מאשר להר סיני. חלק כבר נמו את שנתם כאשר ספר הגמרא
כרית לראשם ובגדי החג ממחטה לרירם, חלק עוד כחם במתנם ועוסקים
בשיחה ערה בעניני דיומא. ומהם עסקי היום? שמא מעמד הר סיני? לא
ולא! מחלוקת שבין ר' אברום הצדיק לרייב יענקל העילוי וקיתונות
של בוז ששפכו אחד על השני, היא שעמדה ברומו של חלל ביהמ"ד.
רק הבודדים, מן המיוחדים שה' עליהם קורא, נשארו יגעים בלימודם.
בתוכם אני. לא רק שעוד עסקתי בתורת האל, גם לא הוצאתי מפי מילה
אחת של בטלה. לעת בוקר כבר לא נשאר עם שכלי כל כח לחשוב, רק
הלב עלה על גדותיו. אלא שאין ליבי רחב דיו להכיל כל אותה גאוה
ושמחה שניצוקו בו עתה, על כן ניסה הוא להוציא כמה מן הדברים אל
פי שימלל תהילתו ברבים. אך שפתותי כבר לאו  מתנודתם הערה בלילה
על כן עליתי למיטה בשתיקה. שתיקה שאין דיבור יפה ממנה.

עוף מוזר הוא שלמה!
-כבר אמרתי לך ר' ישרול אין אנו מקבלים מהספרדים רק מיוחדים
שבמיוחדים, שלמה זה אין כמוהו בכל בני בית המדרש!
ובכל זאת משהו בו אינו נראה לי, ר' יענקל, בלילות אינו נמצא,
ובימים לבוש הוא כחתן לקראת כלה! הנה עכשיו בתקופה שבין פסח
לשבועות הלא אסור לגלח הזקן וכל אותם ימים אין זקנו של שלמה
צומח ולא כלום כעור התינוק, וכי לא נתגלח? ודאי נתגלח!
-ובליל התקדש חג לא ראית היאך למד?
כל זאת ועדיין איני רגוע, ספרדים אלו אין אתה יכול לדעת , היום
הם כאן ומחר בקבר, סיכם הרב ישראל.

ראש הישיבה ריכז כל תוגה שבליבו מיום שנולד, והניחה על פניו
שעה שישבתי למולו. שעה ארוכה שתק בדרך של כבוד, עד שלבסוף שאל:

אתה רוצה ללכת לצבא?
זמן רב הלמה בי השאלה, בי מצוין שבתלמידים יעלה חשד שכזה? שמא
שמועה הגיעה לידו על דברים שאני מדבר עם חברים בחדרי חדרים?
מדוע אינך עונה?
שתיקה.
-לא בדיוק.
מה הם החילונים יצילנו ה', מה היא אשה ישמרנו אלוהים, היום
צעירה ונאה ומחר כעורה וקשישה.
צא וראה עד כמה כעורה אשתו הישישה בעיניו, ומה אני אשם בזה?
אזרתי אומץ וגיליתי לו:
-דוקא בריה ממין נקבה שינתה דעתי על אותו עולם חילוני וערל.

מיכל? דומני ניפרד. הכל סיפרתי לראש הישיבה, מוטב אעזוב אני את
הישיבה ואפרד ממך ומעירך, טרם יעזיבוני הם. אין סיכוי אחד מתוך
מיליון שישאירוני בישיבה אחר כל דברי הכפירה שדיברתי אצלו.
-המתן קצת.
אמתין.
אולי ניפגש?
-אינך מפחד עכשיו?
לא!
-להביא את הבגדים?
ודאי!
משרחקנו מספיק משטח הישיבה עצרנו על יד תחנת ההחלפה, לכלל
העולם הייתה זו תחנת דלק ואילו עבורי, תחנת החלפה. נכנסתי
בחשאי לשירותים פשטתי בגדי שחורים ולבשתי בגדי צבעונים,
ונזכרתי בכהן גדול ביום הכיפור כשפשט בגדי זהב ולבש בגדי לבן.

כל אימת שיהודי כשר היה עובר על שפת "אותו מקום" מיד אחזתו
חלחלה ופניו נתעוותו בעויה שאין לה תקנה עולמית, ואם מן
המהדרין הוא אף רוקק הוא רקיקה ברצפתו של "אותו מקום" למען לא
יבלע בהבל פיו כלשהו מן האדים העולים ממאכלי טרפה הנמכרים כאן
רחמנא ליצלן. והנה אנוכי יושב כאן כאחת הנבלות היותר סרוחות
בעמנו, בקומה העליונה של "אותו מקום", מעשר מהצ'יפס של מיכל,
כמובן לטובתי. ולועס מהבורגר בגבינה צהובה שבפרוסתי, ואיני חש
ואיני מרגיש עד כמה רחקתי. כמה ערב לחיכי היה זה המאכל האסור
האסור הזה, מלכתחילה כשרצתה להיכנס שם, חששתי, עד שהבטיחה שלא
נאכל טרפות מובהקות ששם, עתה משנכנסנו לא יכולתי לעצור בעד
עצמי ואכלתי מכל הבא לפה.
היה טעם המאכל בפי כטעמה של נשיקה ראשונה שנשקתי למיכל, לו
ידעה שיותר משמתק לי בשרה נעם לי איסור שבכך, מה אמרה? איני
יודע. כמה טובה עלי להכיר לאותה ריבה שהביאה כל אלה עלי!

בישיבה שלמדת בצעירותך חסר רב למשך שבועיים, לך שם אתה, היה
להם רב והרגע בצל אילנות ודשאים ששם!
כמה אהבתי את אותה ישיבה שבכפר, שם העברתי את תחילת שנות
הנעורים והנה עתה במקום לסלק אותי מהישיבה בה למדתי כעת,
מציעים לי, שלש שנים אחרי שעזבתי, למסור שיעורים בישיבה
שבכפר.
מסכים!
משהגעתי לאותו כפר צפוני ונאה, נחה עלי שוב רוח נעוריי יחד עם
רוגעו הקסום של הכפר.
כיון שהנני אוהב ומעריץ את הפיזרון על פני הסדר, שנאתי שנאה
עזה את הטבלאות, אלו שמציירים בדפי המחברת ונותנות סדר בדברים.
ומרוב אותה שנאה, מיום שעמדתי על דעתי לא רשמתי לעצמי טבלה. אך
עתה ההכרח בל יגונה, שסיפרו לי התלמידים כי רבם הנעדר, והנאדר
עליהם, ניסה להסביר להם בכל דרך את שהם לומדים עכשיו ואפילו
חרס לא העלה בידו. על כן מפאת צורך הרבים צרתי טבלה כוללת
לאותה גמרא. וראה זה פלא עד אחרון שבתלמידים שהיה סתום
שבסתומים הבינו הכל אותה סוגיה על בוריה.
נתמלאו התלמידים הערצה אליי והיו מתחרים ביניהם כמה תוארים
יזרקו בי, אני בראותי כסילותם ותמימותם נצטערתי בשבילם על
שנכונה להם אכזבה בעתיד.
בין הנערים היה יוסף, נער אדמוני וחכם, היחיד שלא כינה אותי
רב, היחיד שלא היה פתי כמותם. נתתי בו מבטחי, לכשיגדל יעשה אף
הוא כמוני.

מיכל נתברכה בשכן עילוי, הלא הוא הגאון רייב יענקל. שמא תאמרו
ומה ברכה יש כאן? בנו של ר' יענקל התחתן בשעה טובה ומוצלחת. ר'
יענקל הזמין אותי להיות נוכח בשמחתו ומהישיבה יצאו שני
אוטובוסים עמוסים בבחורים, שיותר משששו בשמחתו של ר' יענקל ששו
לתפוס שעה של בטלה. אני לא הלכתי.
לו ידעו חבריי, לו ידע ר' יענקל!
הואיל ומשפחת יריב שכנים טובים הם, נתנדבה ביתם, מיכל, לשמור
על ביתם של רייב יענקל והרבנית בליל החתונה, שאף על פי שהוריה
של מיכל אינם מן המהדרין במצוות, בלשון המעטה, מכל מקום יחסים
של שלום ורעות שררו בינהם כל הימים.
גם אני צירפתי עצמי לשמירה זו.
שעה שפתחה לי מיכל את הדלת נושאת השלט "משפחת הורוביץ" הריני
כמי שפתחו בפניו שערי גן עדן ממש, אך בעוד צדיקים שבגן עדן
אינם נהנים מטעם האיסור, אני זכיתי ליותר מהם.
ישבנו יחד בכורסה מפוארת שבסלון הבית והתחלנו, כהרגלנו, לדבר
עניני אידיאולוגיות צרופות ודברים שברומו של עולם ומתוך כך,
כהרגלנו, נמשכנו לדבר דברי אהבים. קודם על הכלל ומן הכלל אל
הפרט. הואיל וזכינו לראשונה בפרטיות בלא שאחרים יאזינו
לשיחתינו קשה היה עלי הדיבור אליה, וכל מילה שיצאה מפי דומה
כיהלום היוצא בחשאי ובפחד מכיס אדונו לרגע אחד בלבד וכבר מאיר
את כל סביבותיו באור יקרות.
ומן הדיבור נמשכנו למעשים, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן
יכולה לשמוע.
לו ידע ר' יענקל, לו ידעו חבריי.

הרי אתה בידי כיהלום המתפורר וחומק מיד בעליו!
בזמן האחרון לא זכה בית המדרש לראות את זיו איקונין שלי הרבה,
כיון שעשיתי מינוי לספריית הכפירה הנמצאת לא הרחק מן הישיבה
וביליתי שעותי בקריאת ספרים אסורים בחדרי. עתה כשנקראתי לפגישה
עם ר' אברום, ידעתי, הגיע הזמן.
"אני רוצה לעזוב את הישיבה" הלמתי בו, אני מעוניין ללמוד
ולהשכיל בדברים "אחרים".
כח הדיבור ניתק מר' אברום ואני יצאתי מהחדר.
התחלתי להתכונן. סיפרתי למיכל את שקרה ואת החלטתי לעזוב את
הישיבה תוך שבוע לכל היותר.
-לאן תלך?
איני יודע, קודם כל אעזוב ואלך לי לירושלים, שם אראה מה
לעשות.
-ומה יהא עלינו?
וכי מהיקום אני פורש? גם בירושלים אפשר להיות אתך בקשר.
-יום אחד גם הורי יעברו לירושלים, השיבה לי.

עוד אני יושב וקורא את עיתון היום שבספריה, ולפתח נכנסה אישה
מוכרת, אשתו של הגאון ר' יענקל. לא האמנתי למראה עיני והיא לא
האמינה למראה עיניה, מריסי עיניה ניכר עד כמה היא בטוחה שאברח
מיד מפניה, אך זה לא קרה. סימנתי למיכל שישבה בכסא שלידי לבל
תדבר איתי או תעשה כל דבר שיש בו משום קשר ביני לבינה, והמשכתי
לקרוא בעיתון.
ניגשה אלי אותה אישה והחלה מצעקת בקולי קולות, אוי לעיניים שכך
ראו ואוי לאוזניים ששכך שמעו, אחרי כמה אזהרות וצעקות שלא נתתי
אל לבי לשמוע מה הם, הודיתי לה, סגרתי את העיתון, נטלתי שני
ספרים שבחרתי מכבר, ונתתי ידי בידה של מיכל ויצאנו את הספריה.
נתנה בה את עיניה והכירה אותה.
מעבר לקיר הזכוכית נראתה הרבנית מביטה בנו כמי שכפאו שד.
לו ידעה מי עלה על ערש יצועה!
שינה לא הייתה נותנת לעפעפיה!
כיון שכבר גס לבי בכל אותם ריחוקים וסייגים שנהגנו עד עתה אני
ומיכל בעוברנו על יד הישיבה לבל יראונו יחד, הלכנו עתה צמודים
זה לזה, קרובים מהלך עשרה מטרים מבנין הישיבה ואיננו שמים על
לב את כל אותם עיניים הקורצות אלינו מכל עבר, הלא אני עוזב,
ומה איכפת לי מה יאמרו!
למחרת בעת לילה עזבתי.
כמה שמועות ושמעי שמועות ריננו והפיצו בישיבה, אף אחד לא ידע
דבר שהוא אמת ולא היה אחד שלא ידע דבר שהוא שקר.
האחד אמר היה הוא בספריה ודחף את הרבנית הורוביץ בשתי ידיו
דחיפה שיש בה כדי להמית.
ומפי השמועה למדו שהייתה הרבנית נידה באותה העת ובא זה הטמא
ונגע בה.
השני אמר ומה לך כי תלין הלא ראוהו מהלך עם עשרים בתולות, כולן
נידות שלא טבלו מיומן.
בעוד אני איני יודע מה אעשה, בישיבה ידעו מה אעשה. מעטים אמרו
סך הכל עבר לישיבה אחרת, חלק אמרו רחמנא ליצלן התנצר, אחרים
אמרו ימחהו ה' הלך והתפכר.
ואני, איני יודע.

זה חודש שאני שוכר דירה בקצה שכונת מאה שערים, לא היה מקום זה
ראוי להיקרא דירה אלא חורבה, אלא שאני וחברים ששכרו עמי את
המקום עשאוהו משכן לדירתם. דירתנו שקועה הייתה באדמה חמש אמות
בקרוב, וחלונותיה נשקו למדרכה שברחוב. אם נפל דבר מה לרצפה
כשהוא שחור הרי הוא עולה ממנה כשהוא לבן, מרוב אבק שישנו שם.
ומתוכה הדירה נראית כבית ערבי, שתקרתה עגולה היא וטיח נופל
ממנה בימים ואבק עולה ממנה בלילות. ובכל זאת הרי היא עליי
כארמון מלכים שכן חופשי אני לרצוני וחי אני ברשותי.
פעם אחת, בעל הבית, יהודי זקן מן הקנאים שבמאה שערים, כמעט
וסילקני באלות מן הדירה, שהיה חושד בי שאני שתול לרגל בתוכם.
וכל זה למה? שאני תוך פחות מחודש כבר ידעתי על פה שמות של כל
בעלי דינים ומדונים שבמאה שערים וכל פשקוויל ופשקוויל שבה מאין
הוא בא ולאין הוא הולך, ובעל הבית אמר אין זאת כי אם שלחוני
לרגל בתוכם, לבסוף נתרצה לי ונחה דעתו שאיני אלא מן הסקרנים.
בקומה שעל דירתנו נתלה שלט ענק, כתוב בשחור ובאדום ללמדך, ובו
אזהרה חמורה לבל יהינו בנות ישראל להלך ברחובותינו כמנהג ערלות
פרוצות, על כן הזהרתי את מיכל שתבא הנה רק בלבוש צנוע שאינו
מגלה כלום פן יראוה קנאי ירושלים ויבקשו לעשות בה שפטים. כמה
שמחתי כשנודע לי כי בשבת תהא הדירה ריקה מאדם, תכף ומיד הודעתי
למיכל והיא נתרצתה לבא אצלי.

לא הרחק מאתנו שכנה ברוב פאר הכנסייה האתיופית, כל פעם שהייתי
עובר על ידה נשתוקק ליבי להיכנס שם. כעת כששנינו, מיכל ואני,
לבושים בחגיגיות ככשרים שביהודים, נכנסנו בפתח חצר הכנסיה.
שחומי העור נסתכלו בתמיהה על זוג הפרנג'ים היהודים שנכנס אל
חצר כנסייתם והביטו בשתיקה. כשהגענו לפתח הכנסייה עצמה ניגש
אלינו אחד הנזירים והודיע כי כאן  זה מקום לנוצרים ואילו אנו
יהודים דתיים, השבתי שאני אוהב את נגינת תפילתם, מעולם לא
שמעתיה אך ידעתי שאוהב.
החושך היה רב על האור בפנים הכנסייה, עמדנו ללא נעלינו והבטנו
זה בזו וזו בזה לצליל קולו השמימי של החזן הקשיש שקרא את
תפילתו בשפת הגעז תוך שהוא נשען על מקלו שגובהו רב ממני, על
אחת כמה וכמה ממנו. קולו היה נוגה ובתחילה נשמע כצליל אחד ארוך
חסר פשר ופירוש, אך סופו שהוא כונס כל נפתולי לבך ומפתלם יותר
ויתר וחודר מתוכם אל כל לבך עד שכאילו ניתק הוא מגופך שבוי
בנעימת קולו. סובבנו את הכנסייה שעגולה הייתה ובחציה השני שהיה
ריק מאדם ריצדו נרות שמסביבם זלגו מים ובתוכם חול והיה החול
נראה כאילו הוא זהב דוגמת קולו של החזן שנראה כחול ונשמע
כזהב.
מעלינו עמדה תמונתו של ישו כשהוא צלוב ופרצופו צבוע בגוון שחום
מעט. מיכל שלחה בי מבט ואני השבתי לה מבט, וידאנו כי המקום ריק
ואין רואה אותנו, ומשנתאחדו עינינו נתאחדו פיותינו ויחד עם
קולו של החזן עלו ליבותינו השמימה, אט אט החזירונו רעשים שגרמו
זקני הכנסייה אל זה העולם. ידעתי שאם ידעו במאה שערים את שאני
עושה יהא גורלי כגורל זה שבתמונה שמעלינו, נסתלקנו משם היישר
אל הדירה שבמאה שערים.

נתן הבנקאי מבט בי והשיב מבטו לתמונה שבתעודת זהות, וחוזר
חלילה. לבסוף שאלני היית פעם דתי?
-כן!
איפה למדת?
-היכן שאני גר!
נתן שוב עיניו בתעודת זהות שלי, משראה את שם העיר בה אני גר
נתן בי פניו, מכיר אני את הרב יענקל הורוביץ בישיבה ששם, אמר.
ריבונו של עולם עד היכן הגיעו, חשבתי.
לוקחים אותך אישית, ענה לי.
ובישיבה לצעירים היכן למדת?
-בישיבה שבכפר.
שם? הלא בן היה לי שם, לא עלינו הלך בדרכך.
-מה שמו?
טרף טורף יוסף שמו, כן זהו שמו. חזור בך מיד שמא תלכו הוא,
ואתה בראש, מיד לגהינום!
מיד שהתחיל לדבר דברי כיבושין, מה שאין האוזן שומעת והלב ממאן
לקבל, שאלתי נפשי להיפטר מאותו מקום במהרה. אלא שדבריו ארוכים
היו כמים שאין להם סוף ולא ניכר בו שהוא עומד לסיים, עד שבא
צילצול הפלאפון שבכיסי והצילני.
על הקו הייתה מיכל. כל אותו זמן רב שהייתי בירושלים לבי נקפני
על שרחקתי ממנה, מדי פעם נסעתי אני לבקרה ומדי פעם באה היא
לבקרני אך שוב לא היינו כתמול שלשום. כעת בטלפון אמרה לי, זוכר
את שאמרתי לך יום אחד גם הוריי יעברו לירושלים? עכשיו הם-
נתמלא הבנקאי כעס על שעזבתי שיחתו ונאחזתי בפלאפון והחל צועק,
פרק אחד בהלכות נימוס לא למדת? נתק מיד את הפלאפון!
לו ידע כמה צער הוא מצער אותי, שמא לא היה עושה כן.
ניתקתי.