כמו הפעם ההיא בטירונות שהלכנו בגשם למטווחים
והמ"כית נתנה לי לסחוב כיכרות לחם פרוס ארוזות בשקיות לארוחת
צהריים.
הם התחילו ללכת ושכחו אותי מאחור
נאבקת עם שמונה עשרה שקיות שלא הפסיקו להחליק לי מהידיים,
וגשם שלא מפסיק לרדת ומספיג לי את המדים
וזיעה שמספיגה אותם מבפנים.
והשקיות נופלות לי, ואני מרימה אותן,
ואחרי מטר הן שוב נופלות.
כל פעם אני מרימה אותן ומחזיקה אותן בצורה אחרת
מסובבת את האצבעות הרטובות שלי ומשלבת חזק-חזק סביב קצות
השקיות
מתחננת שמצאתי דרך להחזיק אותן שלא יחליקו ויחזיקו מעמד את
הקילומטר הבא, והידיים כבר רועדות מהמאמץ
וכל פעם הן נופלות.
שוב ושוב.


כל פעם שאני מתאהבת בך
אני מרגישה כאילו נפלו לי השקיות מהידיים.