[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה רובין
/
מעל צלוחית בוטנים

קליפות בוטנים מפוזרות ביננו על השולחן. את אומרת שחם לך
ומסריח כאן, ריח שבא מדירת המרתף. יש לך פנים נפוחות אחרי שינה
ארוכה או- היית מרופדת כל הלילה בנוצות אווז שחיממו את פנייך
עד שהתנפחו מאושר. אני מפנימה את הפנים שלך. שנה שלא התראינו
ופתאום את מולי אוכלת בוטנים בתשע בבוקר. אני בעצמי משחקת עם
בוטן, מגלגלת אותו בין אמה לזרת, בין אגודל לקמיצה. "מה הסוד
שלך?" אני שואלת בניחותא. עדיף ברוגע מאשר ברגש. ככה באדישות
להתחיל לגרום לך לדבר.
"שום סוד, ממתי יש לי סודות?" את מחזירה לי בשאלה, חזרת
לישראליות הזו, תשובה בשאלה, שאלה במקום תשובה. בשאלה שלך יש
תשובת שקר, אני מרגישה בעצמות איך את עובדת עליי בעיניים. פעם
לא היית מעזה, אבל מי אני שאדבר על העזה, כבר שנה שלא העזתי
לומר לך, אולי כי היית רחוקה, שאני כבר לא מרגישה אותך קרובה
אליי.
בניו יורק היה לך טוב. תשתקי ותקשיבי לי, את רוצה להגיד, לתת
לי סקירה קצרה של שנה בתפוח הגדול. ילדת טיפש עשרה הופכת אישה
ואנחנו נעצרות על גיל 24, זה קורה כי אין מצב לאשליות, כי אין
מצב להשתקע בילדות, נערות, התבגרות, התמודדות. גיל 24 כבר לא
ילדה, לא בדיוק אישה, רק לפעמים בהרגשה. בניו יורק בפעם
הראשונה הרגשת אישה. ברכבת התחתית בין נערות בנות חמש עשרה
בדרך לשדרה החמישית, ניקרת בהן ובך ובמה שהיית ובמה שאת עכשיו.
את מספרת לי במילים גבוהות, כמו במכתבים המעטים, שעכשיו את
יודעת כבר שאת אישה. בניו יורק היה לך טוב כי היית אישה.
"מי הוא?" אני יודעת מה לשאול. תשחקי עם הבוטן בתוך הפה עד
שתחנקי, ואז תספרי לי מי הוא. אל תעני בשאלה. אם תחנקי אני
אציל אותך, כמו תמיד, אציל אותך. בינתיים תדברי.
הוא לא בדיוק כאן ולא שם. הוא מישהו של אמצע, אמצע השבוע עד
יום שישי, ואז הולך. "נשוי?" אני שואלת, "נשוי ועובד במנהטן".
סוף כל סוף ענית תשובה בלי סימן שאלה בסיומה. "מה הביא אותך
אליו? מה הביא אותו אליך?". הליכה מהירה ברחוב בטרייבקה, קצת
אחרי חנות המכולת של היווני המטורף, התנגשות, הוא מרים לך את
הספרים מהמדרכה המלוכלכת. יש גשם כי בניו יורק גשם זה עניין
רגיל בעונה הזאת. מרחוק את מחפשת את התאומים, הם נעלמו. אתם
מדברים קצת ואחר כך מתיישבים בבית קפה, הוא מזמין אותך כי קר
בחוץ והוא מפחד שתתקררי אחרי שאספתם יחד את הדפים בגשם. הוא
שואל מה את עושה ואת מחפשת טבעת על האצבע, זה קצת מבלבל כי אין
לו ובכל זאת הוא נראה כמו בעל ואבא טוב. בסוף את אומרת שבאת
לכאן לכתוב ספר, ואת בכלל מישראל שזה מקום קטן מדי אבל נעים לך
לפעמים. קצת מוזר לך שהוא מסתכל לתוך העיניים, זה מביך אותך.
כאילו הוא מחפש את האמת שלך, את התיבות הפתוחות והסגורות שארזת
ופירקת וארזת שוב, את צנצנות הריבה שמילאת במטבעות קטעי חייך.
הוא מחפש אותך בעיקר והוא מודה בזה בסוף השיחה, מזמין אותך
לארוחת ערב במסעדה איטלקית סיציליאנית ממש באמצע הווילג'.
את ממוללת את קצה גופיית הטריקו הורודה, כבר ישנה ודהויה היא,
זוכרת אותך קונה שלוש גופיות בעשרים שקל בשוק הכרמל. את עוזבת
את הנושא שלו וצוחקת על הנמשים שלי, שבכל שנה נעלמים והופכים
שקופים. אומרת שפעם הייתי כמו ציור במכחול דק, נקודות וכתמים.
ועכשיו בכלל לא ג'ינג'ית מנוקדת. השיער כבר מזמן נצבע בגוון
כהה יותר והפנים הפכו ריקות מאיורים. פעם יכולת לקחת עט ולחבר
בין נקודה לנקודה, בסוף קיבלת ציור של ברווז, תמיד מקבלים ציור
של ברווז, היום כלום, ריק. את מבינה שגם אני שונה.
הוא נשוי אבל לא באושר, כך הוא מגלה לך בפעם הראשונה מתחת
לשמיכות. הוא טוב במגע, מפנק אותך, חודר ברכות, לוקח את הזמן
שלו, נותן לך את הכבוד להיות למעלה, להיות איפה שאת רוצה. רק
שתישארי מחוברת אליו. רק שתתני לו להשתפשף בך. המין טוב וזה
גורם לך לרצות אותו יותר. מאז ומעולם הייתה לך חיבה למשחקי
מגע. במחציות של המשחק את שומעת ממנו הרבה סיפורים, בעיקר
תירוצים שמנסים להסביר את המצב. אישתו לא משתפת איתו פעולה, לא
רוצה אותו יותר, אבל נשארת איתו בגלל הכסף והילדים. שלושה
ילדים אחד כמעט בגילך, לומד באוניברסיטה וחוקר חרקים. הילדה
רוקדת בלט, אולי תהיה רקדנית מקצועית, רוצה להגיע לברודווי,
והקטן, הוא הכי נפלא, הכי חכם, הכי חמוד. הוא מודה מעל לחזה
שלך, הוא לא יכול לעזוב אותם.
אני מביאה לך עוד צלוחית בוטנים, תאכלי ותיהני, כמו קורנפלקס
בבוקר את מחסלת אותם מהר. את הוגה בנקודה אחת בתקרה. בהייה
מטורפת אל תוך עיגול צהוב שמשאירה המנורה. את יכולה לדבר איתי
על כל דבר, אני אומרת, כי את נסערת ומשהו קרה בין השמיכות
והמשחקים. לא, הוא לא עשה לך שום דבר, הוא לא עשה כלום, הוא לא
עשה מה? התחלת להתאהב בו, למרות שהבטחת לעצמך שלא תכניסי שום
רגש לעניין שלו. אמרת לעצמך שזו רק שירה קצרה, מינימליסטית,
כזו שאחרי כמה שורות נגמרת ועדיין מצליחה משאירה טעם. ניסית
להתחבר למצב אחד, רק מצב אחד בכל פעם, בלי להפנים אותו ממש
לעומק, רק להתחבר לסיטואציה ולהיות איתו שם. בכל זאת הוא עשה
לך משהו מעבר לשירים ודוחק זמן.
מצאת את עצמך חושבת עליו בלילות, מדמיינת אותו יושב ליד שולחן
אוכל ארוך, תפוחי אדמה והמבורגרים על השולחן וסלט חסה ובקבוק
רוטב אלף האיים. "תעבירי את המלח יקירתי", הוא מבקש מאישתו
והיא מחייכת אליו. אסור לריב ליד הילדים, אסור להראות שיש
עוינות. בלילה יוצא מהאמבטיה עם מגבת סביב המותניים, מחביא
מתחת לבד התכלת את הדבר הזה שנכנס בך בכל פעם מחדש, עכשיו
סופית הוא שייך לאישה שבמיטה שלו, זאת שקנתה איתו את המיטה הזו
בחנות רהיטים יוקרתית. בכל זאת הם לא נוגעים. היא לא נותנת לו
להתקרב, מתאוננת שהיא עייפה וכואב לה הראש.
היא מסתובבת ומכבה את האור, הוא מלטף את עצמו, את מקווה שהוא
חושב עליך.
בכל זאת המשכת להיפגש איתו, למרות שידעת שאין איתו עתיד. ישבתם
בבתי קפה, מנהלים שיחת עסקים כביכול, בעצם נגעתם אחד לשני
בכפות הרגליים, מיששתם, העליתם רגל למעלה וליטפתם עד למטה.
כתבת עליו סיפור ואחר כך עוד אחד ואחר כך התחלת סיפור נוסף
ועצרת. עצרת כי חשבת שאין טעם לכתוב עליו, ממילא הוא רק ממזמז,
לא יותר מזה.
שנה שלא התראינו ופתאום את בוכה, לא ממש בוכה, רק מרטיבה
עיניים בנוזל שקוף. את אומרת, "אולי הייתי צריכה לעצור שם".
רציתי לקנא בך ולומר שיש כאן משהו מרגש, בכל הסיפור הזה. אני
לא מצאתי את עצמי בזרועותיו של גבר נשוי, תמיד שנתיים שלוש
ביחד. חבר ראשון, חבר שני, חבר שלישי, תמיד נוגעים לאורך זמן.
אני רוצה להיות קנאית ולבקש שגם לי תהיה הרפתקה, שאוכל להתמסר
למחשבות עמוקות על העתיד והגורל והיחסים, שאוכל להסתכל בעיניו
של גבר שרוצה להיות איתי אבל לא יכול. אולי אני מזוכיסטית
כמוך, שוברת את הרגשות שלי לחתיכות של מסטיק, לועסת כל חתיכה
בנפרד. פעם מסטיק מנטה, פעם מסטיק תות, פעם מסטיק בזוקה, בלי
להסתכל בעטיפה.
עכשיו את בוכה ואני לא אומרת מה אני חושבת. מושיטה לך יד מעל
לצלוחית הבוטנים ומנסה לעודד אותך. את נמצאת כאן בדירה שלי
אחרי טיסה ארוכה עם עצירות ביניים, לא דיברת עדיין עם אף אחד.
את רוצה להתבודד וזה המקום, קומה א', לא רחוק מהבימה, פעם
היינו שחקניות תיאטרון.
גם עכשיו אני משחקת, משחקת אתך משחק אסוציאציות, אומרת, "מה
היה קורה אם היית נשארת שם?", את רוצה להאמין שהיה קורה משהו,
אבל המציאות חזקה ממך. אחרי חודשיים הוא אומר לך שהוא רוצה לתת
צ'אנס ליחסים עם אישתו. מספר לך בגילוי לב שאתמול שכב איתה
והיה טוב מאד. אפילו מצוין.
כבר לא נשאר איתה רק בגלל הילדים. בעוד כמה שנים הילדים יהיו
גדולים ויקלטו מה קורה, רק עכשיו יש לו הזדמנות לתקן, לתפור,
לסדר, לגהץ.
אין לך ברירה אלא להסכים איתו. בפנים את מגלה שזה כואב לך, שאת
לא יכולה להסתכל לו בפנים, פתאום ניו יורק לא קורצת לך משום
סמטה או רחוב, היא מעיקה עלייך, את מוצאת את עצמך יושבת מול
ערמות הדפים ולא מצליחה לכתוב מילה אחת. זה בגלל שהוא כאן,
מסתובב עם תיק עסקים ומעיל עד הברכיים, מנהל שיחות עם אישתו
בטלפון על חשבונות ואהבה. ואת, את רוצה פתאום להיות אישתו
ויודעת שלעולם זה לא יקרה. גם הוא כנראה היה שחקן תיאטרון בכל
התקופה הזאת.
יום אחד את מתקשרת לארץ, אליי, הטלפון מצלצל ואני רצה לענות.
אני שומעת את קולך ומרגישה מוזר, זה שנה שאנחנו רק כותבות אחת
לשניה, ולא סיפרת עליו, רק אמרת שהכל בסדר וניו יורק נורא יפה
בסתיו, בחורף ובאביב. פתאום בטלפון את אומרת שאת רוצה לחזור
לארץ אבל מבקשת לעשות את זה בשקט, שאבוא לאסוף אותך משדה
התעופה אליי הביתה, אתן לך אישור לישון בחדר הפנוי, אפילו
תשלמי לי אם צריך. אסור שאף אחד ידע, אף אחד חוץ ממני. תמיד
סמכת עליי כי אני בן אדם שקט ונטול רצון לרכל. אסור שתבואי
וכולם יקפצו. בסדר? בסדר. אני מאשרת לך לבוא אליי, להתכנס תחת
כנפיי, לאכול אצלי בוטנים שיגרמו לך לפתוח את הלב.
את כאן והוא שם. גמור ומסוכם. את רוצה להתקלח כי הריחות מבחוץ
מטרידים אותך. משאירה אותי לנקות את הקליפות. משום מה אני
מרוצה, שפתחת את הלב שלך מולי, כמו פעם, כשהיינו ממש נערות,
בודאי שלא נשים.
בגיל 24 בבוטנים אני מכניעה אותך, בגיל 24 את בוכה עליו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חשבתי פעם, איזה
נחמד זה היה אם
היה לי רקטום
מצופה בטפלון,
נכון? ואז כל
החרא היה מחליק
ולא נדבק, ולא
הייתי צריך אף
פעם לנגב.


רמבו 2 מהרהר


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/5/03 9:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה רובין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה