הוא שלח את ידו החמה אל ראשי, ליטף לי אותו בפראות, כאילו
הייתי בנו הקטן, הוסיף וקירב אותי אליו. נתן לי נשיקה אבהית על
המצח ואז סובב אלי את גבו והתרחק. מותיר אותי בוכייה ומתייפחת,
מזילה עוד דמעה אחת על לחיי הרטובה כבר, ספוגה טעם מלוח, מהול
באיפור שחור ששמתי מיד אחרי שיחת הטלפון ממך. שיחה שלא ידעתי
בוודאות כי היא האחרונה, אך הרגשתי בתוכי שהיא מבשרת רעות...
כך, ללא שום התרעה מוקדמת, בלי שום הזדמנות לנסות ולשנות את
דעתו, ללא כל יכולת התגוננות, הודיע לי גבי שהוא חותך! אחרי
שלוש שנות חברות, שבה היינו כמעט זוג נשוי, אחרי שהיפלתי את
הילד שעשינו על הדשא בווילה של ההורים שלו כשהיו בחו"ל, אחרי
שגידלנו את פו הכלב, שהיה פרי אהבתינו בשנה האחרונה, אחרי
שהחלטנו ש"עושים את זה" ועברנו לגור ביחד... ככה?! ללא כל דרך
ארץ או סיבה הגיונית הוא מסובב לי את הגב והולך לו... ככה?
אז הוא השאיר לי את הדירה, את פו, את האוטו שאבא שלו קנה לנו
לכבוד המעבר לדירה החדשה, את המיטה (הריקה) ואת הגעגועים. כן,
כבר געגועים... לאן אתה הולך לי?! מה אתה מפיל עליי את הבדיחה
הזו?! מה אני אמורה לעשות עם זה?! ואיך אני אסביר לפו שאבא גבי
ברח לנו ככה, ללא בושה...?! אה??? איך?
צעקתי לך - "גבי", טוב, זה לא יצא כמו שחשבתי וזו לא היתה
צעקה, אלא רצף של שברי אותיות שחתכו לי את הגרון. אז ניסיתי
שוב, הפעם יותר חזק וברור "ג-ב-י. . ." אפילו לא הסתובבת,
למרות ששמעת היטב, לא האטת ולו במעט את קצב הליכתך, נדמה היה
לי כאילו אף הגברת אותו. למה אתה לא עוצר? אולי אפשר לדבר על
זה, אולי נוכל להסתדר? אולי תלך לעזאזל?
חזרתי לבית שהיה שלנו, אל פו היפה שכבר הבין שמשהו לא בסדר, אל
הזכרונות הטובים והרעים, אליך- אך אתה לא היית.
     עברה שנה מאז שנטשת אותי כך. שמעתי שאתה בהולנד, גר עם
איזו בלונדינית מקומית שבטח גם אותה תזרוק עוד שנתיים. כבר
מכרתי את הדירה ואת האוטו החזרתי לאביך בפרצוף מובך. פו גדל,
אך הוא עדיין עצוב, כאילו לקחת את שמחת החיים שלו איתך (בעצם,
גם את שלי).
אני עתידה להתחתן בקיץ הקרוב עם הראל, סטודנט לביולוגיה ימית,
שנה שנייה באוניברסיטה. כן, אפשר להגיד שטוב לי. אולי אפילו
אתאהב בו באחד הימים. הראל דואג לי, כמעט להכל, כשהוא מגיע
בסביבות עשר בלילה, כשהוא חוזר מהספרייה.
בינתיים עזבתי את עבודתי בחנות הפרחים של סבי, כמה חודשים אחרי
שהוא נפטר - מצאתי אחרת: קופאית בסופרמרקט, זה קצת מתיש אבל
הכסף מספיק בכדי לממן את הלימודים של הראל ואפילו נשאר קצת
לאוכל וסיגריות. הכל בסדר אצלי, כפי שאתה רואה... (בעצם אתה לא
כאן כדי לראות, וגם לא כדי לשמוע ולעולם לא תהיה כאן לקרוא את
אלפי המכתבים שכתבתי לך מידי יום מאז שעזבת).
ראיתי את אמא שלך, בסופר בו אני עובדת, היא חייכה לי במבוכה
כמי שמבינה את מצוקתי (אחרי הכל גם אותה נטשת), אמרה לי "שלום"
חפוז ומתחמק ועברה לקופה אחרת. מאז לא ראיתי אותה יותר. החליפה
מקום, כנראה בגללי. לא נפגעתי. באמת שלא. הרי מה היא אשמה? אתה
יודע איך זה- "לא נעים".
     הגיע הקיץ. אני אישה נשואה! הרופא שלי הודיע לי שאינני
יכולה להביא ילדים לעולם, כנראה מאז אותה הפלה. גם בזה אתה
אשם. אבל אני לא כועסת עליך, רק על עצמי. אני חושבת שאולי היה
זה עדיף. הרי אם היה לנו ילד (לי ולך) הוא לא היה מכיר את אבא
שלו, או את הבלונדינית החורגת.
אז עברנו לתוכנית מס' 2: טיפולי מבחנה. זה לא הכי נעים בעולם,
אבל מנסים. אתה יודע איך זה, הראל רוצה שושלת, לי לא כ"כ
משנה.
אתה יודע גבי, מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך. גם אחרי שעזבת בכזו
חוצפה. אני ממש רוצה לשנוא אותך עכשיו, אך לא מסוגלת.
     עוד קיץ עבר, הטיפולים הצליחו. הראל ואני מצפים לילד, או
לילדה, ביקשנו לא לדעת, שתהיה הפתעה. אולי אח"כ נחזור בתשובה,
כאות תודה לאלוהים על שפתר את בעיותינו (שמבחינתי לא היו
מלכתחילה מוגדרות בעיות), הראל רוצה, אתה יודע איך זה-
מחוייבות ושמירה על תא משפחתי... אני לא מתווכחת, אין בי כוח
או רצון כזה. אתה מבין אותי, נכון?
נולדה לנו בת, הודייה. מתוקה וחייכנית, דומה להראל. היא אוהבת
אותו מאוד, גם הוא אותה. אני לא מיניקה. הודייה אוהבת דייסה
ומטרנה. החזה שלי כואב גם ככה.
באחד הטיולים שלי עם הודייה בפארק, פגשתי את אחיך, מיכאל. הוא
סיפר שעברת ללונדון ושטוב לך, שבמפתיע אתה כבר לא עם הבלונדה,
(דווקא היה לכם טוב ביחד) ושלא נורא, היא הבינה אותך, קיפלה את
עצמה לכמה מזוודות פרחוניות ועזבה את דירתכם השכורה באמסטרדם.
חזרה לגור עם ההורים בכפר אחד, קרוב לים, שהוא שכח איך קוראים
לו, אבל יפה שם מאוד בקיץ, כך סיפרת לו.
     עבר זמן רב מאז דיברתי אליך, גבי. הודייה כמעט בת שש,
הראל כבר סיים את התואר השני והוא עובד במוזיאון לחקר הימי,
מדריך. הוא אומר שזה בסדר, אפילו מעניין.
אני יורדת לשנייה לדואר, חייבת למהר, הודייה עם חום גבוה, דלקת
גרון חריפה. "סליחה אדוני" ביקשתי להידחף לפני זה שלפניי,
"אפשר אולי לעבור לפניך, הילדה שלי בגן, חולה אני חייבת להוציא
אותה, לקחת לרופא... בבקשה, אפשר..?" תוך פשפוש בתיקי העמוס,
בזמן שאני מבקשת בנימוס לעקוף,הרמתי את מבטי לשמע הקול המוכר
כ"כ. "את יכולה לעבור... יש לי זמן"
"גבי???" גמגמתי את שמך "גבי, זה אתה?!"
כמובן שזה אתה. הרי הייתי מזהה אותך גם אם היית מגדל זקן
ומקרזל את השיער החלק שלך. הייתי מזהה אותך גם אם היתה לך
גיבנת ענקית על הגב הישר שלך... זיהיתי אותך מיד!
מה פתאום אתה שותק? תגיד משהו, אחרי כל השנים שעברו, אף מילה?
שום דבר?
לפתע שמעתי אותך לוחש "שלום" מהוסס, משפיל מבטך ושואל "מה
שלומך?" אני עונה "הכל בסדר, תודה לאל"
"באמת יש לך ילדה? בת כמה היא? ואת, איך את מרגישה? הרבה זמן
עבר, מאז המקרה ההוא... ספרי לי..." לא באמת רצית שאספר, אולי
אף קיווית שאשתוק, אך סיפרתי בכ"ז "כן יש לי ילדה, הודייה. גם
בעל נהדר. הודייה בת שש בעוד חודשיים. ואני, אני בסדר, לא
רואים? באמת עבר זמן רב מאז..."
נתת לי לעבור בתור שהתקצר בינתיים,עברתי אותך, רועדת כולי,
נושמת בכבדות, מרגישה כי בעוד דקה ספורה אצנח על הרצפה הקרה
כמעולפת משכרון חושים, אך אני מתאפקת ומצליחה לעבור את הרגע
בלי למעוד, עברתי אותך במהירות, שלא תבחין בחיוורון שעל פניי,
כעת אני מפנה לך את גבי, שלא אאלץ לראות את פניך שברחו ממני
לפני כמעט עשר שנים , עומדת ומנסה להראות הכי טבעית, כאילו
נולדתי ממש לתוך התור הספציפי הזה...
     "אני עדיין אוהב אותך" הסטת קצוות שיער מצווארי המצומרר,
ולחשת לי את המילים היפות הללו באוזני. עמדתי במקומי ללא ניע.
מתמכרת לאותה הרגשה שקיוויתי כל השנים שתגיע. ואז, כישן המקיץ
מחלום רע, התעשתתי, הסתובבתי אליך באטיות וסטרתי על פניך
החלקות מזיפים. ויתרתי על המקום שלי בתור (למרות שהתקרב כבר
לקיצו), סובבתי את גבי אליך (כן, כן, הפעם אני) והלכתי ממך.
לראשונה מאז אותה תקרית עצובה, חייכתי. באמת חייכתי.
      חזרתי אל ביתי הצנוע בשד' העצמאות בת"א, אל בעלי הראל,
אל בתי הקטנה, שלראשונה מאז נולדה, הבחנתי שהיא כה דומה לי.
נכנסתי אל הבית, קורנת וטובה, נשקתי נשיקה ארוכה לפיו של הראל,
לחשתי באוזנו שאני אוהבת אותו, ברמיזת עיניים הוא הבין והשכיב
את הודייה לישון בחדרה הקטן, לאחר שהיא נרדמה, נכנסנו לחדר
השינה שלנו, שלפתע נראה לי מרווח ויציב, ושם, בפעם הראשונה מאז
הכרנו, עשינו אהבה. לא במבחנות ולא באילוץ.
כעת אני בחודש השישי להריוני, מצפים לבן זכר, כך קבע הרופא.
החלטתי שאקרא לו על שם סבי המנוח, ששמו (בצירוף מקרים מפחיד)
הוא כשמך- גבריאל. כך אקרא לו, לבני. גבריאל, המלאך שלי,
שהושיע אותי ממך, הוא לעולם לא ילך ממני מבלי להגיד לאן, אלמד
אותו, את בני, מהי אהבה ומה יפה היא וטובה, כך אדע שכשיגיד כי
הוא אוהב, יתכוון לכך באמת, כך אאסוף את עצמי משבריי, כך אתקן
אותך,,, כך אבנה את חיי החדשים. לזיכרך.