הייתי כבר דולפין ופעם מצאו אותי ערום לגמרי בשלוש לפנות בוקר
ליד המזח בנמל יפו, טיפסתי על הקילמנג'רו ואפילו ניצלתי את
הדרכון הזר שלי לבקר בטהרן.
רכבתי על סוסים בערבות סיביר וחייתי שנתיים במנהטן ואפילו
עשיתי סקי ברוקי'ס.
בשנה שעברה ניסיתי לשבור שיא עולם בקפיצה עם סנובורד ועצרתי רק
בקצה המצוק שהבנתי שאני פשוט לא יכול להגיע לסיפוק.
אני מתנחם בזה שהרבה אנשים מסביבי מגיעים לסיפוק מחיקוי של
אורך החיים המטורף שלי, אבל נחמה זה לא סיפוק.
הרופא שכבר הכיר אותי טוב בכל זאת התאשפזתי כבר מספר פעמים עם
גפיים שבורות בצורה שרק אני מסוגל לשבור אותם הפנה אותי מיד
לפסיכיאטר שהסברתי לו שהבנתי מה הבעיה.
הפסיכיאטר שהכיר אותי מהתקופה שהייתי דולפין הנהן בראש שאמרתי
לו מה הייתה הבעיה אצלי, לדעתי הוא אף פעם לא נתקל בבנאדם
מטומטם כמוני, אבל אני יודע מה דפוק אצלי עברתי את השלב הראשון
של כל תהליך שיקומי, אני מכיר בבעיה ,אני תומר ואני לא יכול
להגיע לסיפוק.
ששאלו אותי מה זה בדיוק סיפוק אמרתי להם בבית החולים שזה מה
שאני מחפש ושביקשו ממני להגדיר מה זה או מה גורם לזה הבנתי שגם
להם אין תשובות בשבילי ושהדוקטור הנהן לו זה היה מחוסר נוחות,
אף אחד לא יכול לעזור לי, מלכוד 22.
ששאלתי את החברים מה גורם להם סיפוק אז הרוב אנו שסקס ואלו
שניסו להתחכם דיברו איתי על בירה קרה ביום חם או רייב מטורף של
יומיים בטבע. הם פשוט לא הבינו את השאלה או שאולי אני מחפש
משהו שלא קיים.
בשכונה שלי חי רב די מפורסם, צעיר וחייכן, בן של רב. ששאלתי
אותו על סיפוק אז שמעתי על תהליך ארוך שיקרב לאלוהי לאלוהים.
שהחמצתי פנים הרב ניסה להתפלסף ולהתפלפל והזכיר לי מאוד את
הפסיכיאטרים בבית החולים שהעדיפו לענות לי בשאלות או משפטים
סתומים הם לא הבינו שאני פשוט לא יודע איך זה מרגיש, אף פעם לא
היה לי מזה.
הרבה פעמים אמרו לי שאני חסר רגישות, כמה בנות אפילו קראו לי
בשמות ובכו בגללי המון אבל לא חשבתי שהבעיה שלי כל כך חמורה.
כבר חשבתי לנסוע לתאילנד לוותר על כל העסק ולקפוץ בנג'י מהגשר
הכי גבוה בעולם ובדיוק אז הדוקטור צלצל להודיע של שיש תרופה.
הצמידו לי עירוי שמחובר למותן והייתי צריך להסתובב כמו אדיוט
עם פ'אוץ שבתוכו יש מזרק קטן ששולט על הסיפוק שלי. בכל פעם
שלחצתי על הכפתור כמות מדודה של אנדופינים משתחררת למחזור הדם
שלי ומעירה לחיים תהליך שלם שהגוף שלי לא מצליח לייצר ומביאה
אותי לסיפוק.
ההגבלה היחידה שלי הייתה להשתמש במזרק רק מתי שאני חושב שבאת
צריך אם לא התוצאות עלולות להיות הרסניות בהמשך.
הרופא נתן לי מרשם.
לחיצה אחת לאכילת דבירה מתיקה.
שתי לחיצות אחרי פעילות גופנית אינטנסבית.
שלוש לחיצות אחרי שאני חוזר מדייט מוצלח ואם הוא מוצלח במיוחד
אפשר גם ארבע
חמש עד שש לאורגזמה
שבע אם קבוצת הכדורגל האהובה עליך ניצחה בדקה התשעים ואחת.
רק תזהר זה מסוכן ובהצלחה.
כל החיים שלי הרגשתי שאני מפסיד משהו ועכשיו בפעם הראשונה
פחדתי נורא. רשמתי ותייקי כל הזרקה וקבעתי לעצמי כמה מהחומר
להזריק בכל אירוע.
הרופאים שנורא פחדו בהתחלה שאני אהרוס את עצמי הופתעו לטובה
ואחרי חצי שנה הם הכתירו את הניסוי כהצלחה מסחררת ואפילו כתבו
עליי במספר זור'נלים רפואיים אפילו הופעתי במסיבת עיתונאים,
לפני העלייה לבמה הזרקתי לעצמי שתי מנות , ודי התרגשתי שעליתי
לבמה והתחלתי לתאר את החיים לפני ואחרי הטיפול ועל הקושי
היומיומי שמלווה אותי.
כולם התפעלו ושאלו שאלות והתעניינו במדרג שקבעתי לעצמי ואיך
אני מחליט בכמה מנות להשתמש בכל מאורע, אם נעזרתי ברופאים
בהורים בחברים במדע ובספרות או שלפי תחושה. נתתי תשובה מתחמקת
כזו כמו שהרבי נתן לי ששאלתי אותו מה זה סיפוק.
היום אני נוסע לי באוטובוס בדרך לעבודה  וקורא בעיתון שהתחילו
לטפל באנדופינים בחולים שלא מצליחים להגיע לסיפוק גם בשוויץ
ומיד אני מזריק לעצמי עוד שתי מנות מדודות.
היום אני לא זוכר כלום מהתאונה אבל סיפרו לי שמזרק נלחץ עד
הסוף בגלל האשה השמנה שישבה לידי ונפלה לי ישר על הפ'אוץ
,הרופאים מתבדחים בינם לבין עצמם שכמעט מתתי מסיפוק.
עכשיו בגלל המנה המרוכזת שקיבלתי אני אלרגי לאנדופינים וסיפוק
הפך להיסטוריה מבחינתי.
איזו הקלה.