א. פרולוג, אקספוזיציה
לא תמיד הדברים הם כפי שהם נראים. לרב הם לא. הדברים כמות שהם,
רחוקים מן הדרך בה הם מוצגים. ולעתים קרובות הצגת הדברים הזו,
החזות החיצונית שלהם, באה במקום הדבר האמיתי. קל להתבלבל
ביניהם, אך הם לא אותו הדבר, יש הבדל;  
למשל,קיים הבדל בין לשמוע ולהקשיב, להסתכל ולהתבונן, לדבר
ולשוחח, להתקיים ולחיות.
לא כל מי ששומע מקשיב,
לא כל מי שמסתכל רואה,
לא כל מי שמניע שפתיו יוצר שיחה
ולא כל מי שיש בו חיים, אמנם חי.
כפי ששמיעה יכולה להתחזות להקשבה, ואדם שמסתכל על משהו יכול
לתת את הרושם שהוא גם רואה את אשר הוא מביט בו, וכפי ששניים
מדברים יכולים לתת את הרושם שמשהו גם עובר ביניהם (שיחה) - כך
אדם יכול לתת את הרושם שאמנם יש בו חיים נוסף לפעילות המכאנית
של שימור המערכת.
ובדימוי יותר גס: חלק גדול מן הדברים שאנו פוגשים הם חיקוי
לדבר האמיתי; אדם יכול להביט בחזה של אישה ולא לדעת שזה בעצם
סיליקון (לפחות ברובו, או חלקו). או במעיל עור העשוי מסקאי
(חיקוי סינתטי). במסיבה מהבהבים אורות, ונשמעים צחוקים
ומתרחשים ריקודים, כולם מחייכים וקל לחשוב שכולם נהנים, אך
יכול להיות שזו אך סימולציה למצב של שמחה ובתוכם האנשים נושאים
את עצבונם ויאושם, במקרים רבים יותר מכפי שהיינו מוכנים להודות
בפני עצמנו - החיצוניות מוליכה שולל. אך זו הולכת שולל
'ליגיטימית', כי היא פרי של מוסכמה חברתית.  
ובכלל, החברה שלנו היא חברה של מראית עין, של ראווה, של שואו -
כל כותב גי דה בור ב"חברת הראווה" שלו.
הוגה צרפתי נוסף, ז'אן בודריאר חושב כמוהו, הוא טוען כי אנו
חיים בחברה של תדמיות. - בספרים ובמאמרים שפרסם מאמצע שנות
השבעים ואילך, מתאר בודריאר את החברה הפוסטמודרנית כחברת מדיה
והיי-טק, שהפרטים בה לכודים בעולם של הדמיות (simulations),
מופעי ראווה, רשתות תקשורת וכו', המאבדים בהדרגה כל קשר
ל''מציאות'. בספרו: "אמריקה" (הוצאת 'בבל') הוא כותב שביקור
ב'דיסנילנד' הוא למעשה ביקור באמריקה ואני יכול להוסיף כי
'דיסנילנד' היא מן הסתם יותר אמריקה מאמריקה, היא ארון הקודש
שלה.
בחיים שמתאר בודריאר הכל הולך ומאבד משמעות. כולנו חיים
בהיפר-מציאות (hyperreality), לוקים בחוסר אוריינטציה, כמו
שרויים בוורטיגו שמחוללת הוויזואליה המלאכותית.
לפי בודריאר, ההיפר-מציאות היא מצב שבו דגמים מחליפים את
ה''מציאותי''. טכנולוגיות המדיה החדשותיות אינן עוד משקפות את
המציאות כי אם מייצרות היפר-מציאות, שהופכת דומיננטית ומכפיפה
את המציאות אליה. היות שהפרטים בחברה מפנימים את הדגמים הללו,
מיטשטש הגבול בין ההיפר-מציאות לחיי היומיום. וכך אנשים חיים
בעצם את התדמית של החיים במקום את החיים עצמם.
ואולי הדוגמה הטובה ביותר לכל הדברים הללו היא הטלויזיה (כדאי
מאוד גם לקרוא את ספריו של פרופ' ניל פוסטמן על כך, במיוחד את:
'בידור עד מוות', שיצא לא מכבר בעברית); עצם קיום הטלויזיה
בנוי על הדמיה. אנשים עובדים שם בעיקר כדי ליצור מציאות כשלהי
שאנשים בבית צורכים ושעבורם היא באה במקום המציאות האמיתית (הם
לא יודו בזה, אך מחקרים מראים כי החשיפה המסיבית הזו אליה
יוצרת בצופים שינוי או אישוש לתפיסות חיים). במקום לחיות את
חייהם הם צופים במשהו שרקחו עבורם יוצרי התדמית בטלויזיה. ואין
זה משנה אם זה סרט, חדשות, 'טוק שואו' או כל דבר אחר; זה
מבוים, זה מעובד, זה עשוי כך שזה יראה קולח וטבעי, אבל זה לא
החיים, זה העיבוד התדמיתי שלהם. ושוב, ניתן לבוא ולהגיד כי
אנו יודעים שזה לא אמיתי, אך זה לא כך, הרי הכל נבנה כך שנחשוב
שכך אנשים חיים. אבל סך הכל כל מה שמוצג בטלויזיה שייך לעיסקי
תדמית ולא לחיים האמיתיים,  ומרוב שאנו צופים בזה רוב שעותינו
הפנויות - זה מתבלבל לנו בתת תודעתנו וקשה לנו להבדיל בין הדבר
המבוים לאמיתי. לעתים שומעים אנשים שפעם ראשונה חווים הריגה,
רצח, מלחמה, התקפת טרור וכו' והמשפט הראשון שהם אומרים זה: "זה
כמו בטלויזיה". הטלויזיה ועסקי התדמית שלה הפכו ליותר חזקים
מן החיים.
ולחיות בחברה של תדמיות אומר שאנו מחליפים את הדבר המלאכותי
בדבר האמיתי. עד שניתן לשכוח שמה שאנו רואים הוא לא הדבר
האמיתי. ובמקרים לא מעטים אנו מגלים לאחר זמן את ההפך, למשל
שהאהבה, הידידות, התמיכה, ההפגנה של בטחון עצמי, בתחילת היחסים
- היו רק למראית עין והדבר האמיתי (היחסים שבסופו של דבר יצאו
אל הפועל, או אישיותו של הפטרנר ליחסים) הנם פחות מלבבים מכפי
שהם הוצגו בהתחלה וכפי שהם מוצגים עתה כלפי חוץ (אך למרבית
הפלא במקום להתפכח, זה דווקא זורק אותנו למערכת היחסים הבאה שם
אנו מקווים למצוא שהאהבה וההרמוניה שבהתחלה ובחוץ יהיו גם
בפנים וגם אחר כך).
סך הכל, בפנים זה לא מה שזה נראה בחוץ. החוץ מחקה משהו, אך הוא
כשלעצמו אינו מה שהוא מציג את עצמו.
האדם לובש מסכה שהפכה ליותר אמיתית וחשובה ממה שמתרחש מתחתיה
בזמן אמיתי.
גורדייף גורס כי התינוקות נולדים עם אני אמיתי (מהות) ואילו
אחר כך מתפתח  עצמי מזויף, אני מאומץ, אני חברתי - שהם מעין
קליפה קשה, תחפושת או מסכה. האני המאומץ מקיף את האני הראשוני
והאמיתי, את כוח החיים הזה, כולא אותו וחונק אותו. הלבוש
החברתי המרחיק את האדם מן האמת הפנימית שלו  הוא סוג של חוסר
יושר שרובנו מקבלים כמחיר הכרחי כדי להיות מקובל בחברה. בחלק
נכבד מן המקרים האני המזויף שולט ומחניק את העצמי האמיתי.
התאמת העצמי לצרכים של החברה גורמת להרחקה מן העצמי האמיתי
ולכבייה הדרגתית של אש החיים. וזו הדוגמה האולטימטיבית לנצחון
התדמית, לכיבושה את כוחות החיים האותנטיים.
וכך, כוח החיים נכבש על ידי כוחות הממסד והקונפורמיות
החברתית. ולאט לאט החיקוי הופך לדבר האמיתי, ואין אנו יודעים
עוד להבדיל ביניהם. האם זה בשר או סויה, קפה או תחליף קפה, שער
טבעי או פאה מלאכותית, מצב רוח טוב או פרוזאק, ריח טבעי או
בושם, פנים נאות או איפור,  דם או קטשופ, תחמושת אמיתית או
כדורי סרק, זר פרחים  או רק דימוי מדיוק לזר האותנטי;  חיקוי
מרהיב מפלסטיק.
חיים יכולים להיות ההסתר של חיים; הפוזה שמחפה על העדרם. כפי
שתצלום של משפחה יכול להיות תוצר של העמדה של צלם, או סתם
אימוץ של תנוחות ושפת גוף של משפחה אוהבת והרמונית. אך שני אלה
- במרבית המקרים - מחפים על העובדה שבין בני המשפחה המצולמים
קיימת ריקנות אחת גדולה (או קונפליקטים)  - במקום חיי משפחה
(אך כדי לעמוד על כך אין די בלהסתכל, יש צורך להתבונן...).
המקצוע או ההשכלה של האדם יכולים להוות חיפוי לדלות פנימית, או
אפילו להעדר כולל של חיים פנימיים.
וזה לא קשה במיוחד להגיע לפער שכזה, שהרי החברה שלנו לא ממש
דורשת מן האדם חיים פנימיים. אם יש לו או אין לו  - זה לא
מעניינה של החברה, אנשים לא מעוניינים בחייו הפנימיים והאישיים
של האחר. (וכששואלים 'מה שלומך', זה כבר פרודיה נבובה וחלולה
על הנושא המקורי. שיעיז מישהו לפתוח את חייו המקוריים בתגובה
לשאלה). קנה המידה דרכו מביטים על אנשים הוא קנה המידה החברתי;
האם הוא מצא מקומו בחברה, האם עשה משהו עם עצמו בקטע של ללמוד
משהו שמשלב אותו במארג החברתי, כן או לא. עליו לעבור בתי
אולפנא למיניהם (ששם מישהו מוסמך חברתית מסמיך אותו ומאשר שהוא
עמד בקריטוריוני ידע מסוימים, להם לא יזדקק שוב בחלק מן
המקרים) ואז עם המקצוע, או המיומנות שרכש, ושאנשים אחרים
יכולים להיבנות ממנה - הוא נקלט בחברה. וזה מה שחשוב: השיבוץ
שלו במפה החברתית, כלכלית, אקדמית. אך מיהו ומה הוא? והאם הוא
בכלל - זה לא רלוונטי וגם לא מטפחים אמות מידה להתייחסות
אליהם. [1] את זה משאירים למשוררים, סופרים ומחזאים. כך באשר
למה שחי (או לא) באדם מעבר לתדמית ולעיסוק החברתי.
עד כאן באשר לקנה המידה החברתי, אך איני מתכוון להסתפק בכך,
נושא זה של חיי אדם, הנו רחב מכדי לעגנו רק בקונטכסט החברתי;
בשנים האחרונות האנושות שולחת לחלל החיצון חלליות. חלק מהן
בניסיון לגלות שם חיים. אך השאלה שיכולה להישאל בקשר לכך היא
לא אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, אלא האם יש חיים על כדור הארץ.
וליתר דיוק, לאנשים שחיים עליו. האם יש להם חיים, או זה שאנו
מכנים בשם: 'חיים' אינו אלא בגדי המלך החדשים, או הקוסם מארץ
עוץ; דימוי וזיוף של הדבר האמיתי.
בזמן האחרון עוסקת ההגות שלי בתהייה הזו. אני מביט בבני אדם
ותוהה על חייהם, או ליתר דיוק, תוהה האם ניתן לקרוא לחיים שהם
חיים - חיים?
ובכלל, האם לכל אדם יש חיים, או האם במרבית המקרים  זה רק נראה
כך.
מוזר לכתוב כך על אנשים. ואנשים הקוראים זאת יכולים להתקומם;
איך אפשר בכלל לכתוב זאת על בני אדם, מה זו השיפוטיות הזו. ומי
שמך?
הנה למשל תגובה של רונן ליצירה אחרת שלי 'לדעת לחיות' מתוך
הסידרה הזו - אליה המסה הנוכחית משתייכת: 'לחיות את החיים':
"אתה מצייר תמונה קודרת של חוסר חיים אצל הרוב מעין ישימון
אוטומטי של פעולות חיים חסרי תוכן. במקרים מסוימים אתה אכן
צודק אך לעיתים אנו טועים לחשוב שמה שנדמה לנו שאנו רואים זאת
המציאות,למציאות זויות רבות ורמות מודעות שונות ואנשים יכולים
להפתיע ומתחת לחיים האפורים כביכול מתגלים חיים עשירים של
אהבה,קרבה,ועומק".
קל גם לבלבל בין להנות מן החיים ובין לחיות אותם באופן טוטלי.
הנה למשל מה שכתבה לי על אותה יצירה מישהי בשם יעל:
"קראתי את עבודתך "לדעת לחיות" אך מצאתי בה סתירות רבות,
שנבעו דווקא מניסיוני(הלוא רב). אני מוצאת את החיים מהנים מאוד
מלשבת ולקרוא ספר טוב, לטייל עם כלבתי על שפת היום, ולהתכתב עם
משהי שהינה מבוגרת ממני ב40, אך נמנת בין חברותי הטובות ביותר.
וייתכן שאני עושה אידאליזציה לאותו הקשר, אך אני חושבת שאילו
הם תענוגות החיים, להיות  מסוגל להיפתח בפני אנשים, ולדעת שלא
ישפטו אותך על שתאמר או שתעשה. כל רגע, כל חיוך, כל שנייה שאתה
יודע שאתה נאהב, הינה תמצית החיים. אני לא מאמינה שיש צורך
בהרפתקאות  סוערות או בריגושים תמידיים, כמו שרבים מבני גילי
מאמינים.
ואולי פשוט לא הבנתי את המסר שניסית להעביר?
מקווה שכן.
יעל"
והנה התשובה שכתבתי לה:
" ליעל יקרה,
אין לי שום דבר להגיד כדי לסתור ולו דבר אחד מדבריך. אכן יש
בחיים דברים נפלאים ומהנים רבים, ויש אנשים שנהנים יותר ואחרים
פחות. אך היצירה שלי ('לדעת לחיות') אינה כל כך דעה על הסיפוק
וההנאה שהחיים מספקים, אלא נסיון להגיד שקיימות רמות מודעות
שונות, וישנן רמות מודעות שבהן חווים את החיים יותר לעומק
ויותר בעוצמה. לעיתים לאחר שיחת נפש זה קורה ואז אנו מוצאים כי
אלה לא הדברים הקטנים או הגדולים של החיים שנותנים להם טעם,
אלא עצם הקיום.  בדרך כלל אנחנו לוקחים את עצם הקיום כמובן
מאליו ולא חשים את הייחודיות של כל רגע שאנו חיים - כמתנה
וכהתעלות, ועל זה אני מדבר. לרמבית הצער אנשים חשים את זה (רק
ובעיקר) ברגעים שהחיים עומדים להילקח מהם וכו', לדעתי ניתן
אולי לחיות כך כל הזמן, וזה מה שניסיתי להגיד.
אני מקווה שאולי עכשיו דברי מובנים קצת יותר.
את מוזמנת לקרוא המשך והרחבה של תיזה זו במסה הבאה שלי: (
'החיים כמגנט') באותה סידרה של מסות ('לחיות את החיים') .
שאפרסם ב''במה חדשה' בימים הקרובים. והנה כתובת אתר היוצר שלי
שם, (אם את מעוניינת).
http://stage.co.il/Authors/14548
בברכה ובתודה על תגובתך
גבי רעם"

ועם זאת אכן נראה שלקוראים הללו (ומן הסתם גם לאחרים) יש רושם
שיש כאן ראיה קודרת של החיים, ראיה שמקוממת אותם ואולי במידה
רבה של צדק (מבחינתם) ועל כן אני חש צורך להצטדק. ולהביא גיבוי
לדברים החריפים שאני כותב: ובכן, היצירה שלי עוסקת בתהייה על
פישרם של דברים ובהטלת ספק.  וצריך להבין מהו הז'אנר אליו
משתייכת כתיבה שעוסקת בהטלת ספק. ובכן הז'אנר הוא ז'אנר
פילוסופי; היצירות שלי נכתבות מתוך נקודת השקפה פילוסופית (כפי
שאני מבית את הפילוסופיה כמובן). והפילוסופיה, (שאמורה להיות
חתרנית מטבעה), אמורה לקלף את שכבות האבק והאיפור שהצטברו מעל
הדברים וזאת כדי להגיע למקור, יהא אשר יהא. מבחינה זו שונה היא
בתכלית ההיפוך מדרכי תיקון, שיפור, תרפיות למיניהן ושיטות
למציאת דרכים אל האושר. היא לא אמורה לעשות את החיים טובים או
מהנים יותר, רק לחפש את הגלעין שהלך לאיבוד תוך כדי ניסיונות
לצפות מעליו תדמית של אושר. ועל כן מעצם טבעה היא  אמורה לקלף,
לחשוף, לתהות על עצם הקיום ופשר הקיום של העולם והחיים בו.
במידה רבה הפילוסופיה עוסקת בדברים הללו; בהטלת ספק, בתהייה,
חיפוש וחקירה של שורש הדברים, הפוך והפוך בה וכו'. הפילוסוף
האותנטי הוא כמו ילד, המפרק שעון כדי למצוא מה גורם לו לתקתק.
או כמו ילד אובססיבי (בלי אובססיה קשה להגיע למהותם של דברים)
המחפש אפיקומן בליל הסדר; הוא מפיל כוסות מן השולחן, פורם
ציפיות של כריות, מבלגן את הסלון - וכל אלה בנסיון למצוא את
האפיקומן שיביא לו את הפרס. ואפיקומן האפיקומנים של הפילסוף
האותנטי הוא החיים. והחיפוש אחר האפיקומן הזה הוא נסיון למצוא
ולאפיין אותם, ובדרך הוא מזיז והופך כל שמפריע לו להגיע אליו,
כל שמסתיר את הדבר האמיתי מבחינתו.
הוא מביט בבני אדם ומנסה לא ללכת שולל אחר 'סידור ועיצוב החדר'
שבתדמיתם, הוא מחפש את האפיקומן: את המהות שלהם, את מה שהם
מחביאים; את חייהם. (ויכול להיות שתוך כדי האובססיה הזו הוא
עושה עוול לפינות של אושר אמיתי, ולשמורות טבע של הנאה, אהבה
ופירגון. אך כמו בולדוזר הוא אולי רומס כמה וכמה עצים - אך זאת
כדי לסלול אוטוסטרדה בדרך אל מהות שנשכחה).
וחיינו הרי מלאים בסלעים (תדמיות) אותם צריך הבולדוזר
הפילוסופי להזיז, ועל כן  ככל שרבה יותר ההסתרה בחיינו, ככל
שחוגגות יותר התדמיות, ככל שהסימולקרה (מונח שטבע בודריאר)
הופכת לתחליף המצוי למציאות האמיתית - כך שומה על הפילוסוף
להיות אפיקורס, חתרן וכופר בעיקר (בתדמית שמתחזה לעיקר -
הכוונה, כמובן).  
ועתה כדי להבין טוב יותר את ההבדל שבין חיי תדמית לבין חיי
מהות אותנטיים - הבה ונפנה לאנלוגיות.

ב. אנאלוגיות
1.מגנט וגוש מתכת: הבה וניקח שתי פיסות מתכת, שתיהן נראות
אותו הדבר, בהבדל אחד: האחד הוא באמת רק פיסת מתכת, השני מגנט.
מבחוץ אין הבדל, אך המגנט, בעל שני קטבים, חיובי ושלילי, המתכת
חסרת קטבים. המגנט  מקרב אליו כל מתכת שהיא, בעוד  שהמתכת
הרגילה מותירה את המתכות האחרות 'אדישות' כלפיה, אין לה
ריאקציה עליהן. במגנט המולקולות מסודרות כך שכולן פונות לכיוון
קוטב אחד, במתכת רגילה כל המולקולות פונות לכיוונים שונים
(באלגאן). במגנט ישנה טעינה פנימית ומשיכה כלפי ועל החוץ,
במתכת אין טעינה ואין משיכה. האחד (מתכת) הנו מאטפורה  לחיים
שהם חיקוי לחיים, בעוד שהשני (מגנט) הנו מטאפורה לחיים שהם
חיים גם להלכה וגם למעשה, גם בחוץ וגם בפנים. חיים בעלי
התרחשות פנימית והשפעה חיצונית. וכאן השאלה היא האם אדם מסויים
הוא חתיכת מתכת או מגנט.
2.הירח והפלנטה: הירח הנו גוש שומם של סלעים, אין בו מים,
אויר ויונים (טעינה חשמלית של האויר). לעומת זאת, הפלנטה שלנו
רוחשת חיים;  יש בה את כל הסימנים הללו. יש לה  (בתוכה) ציר
מרכזי סביבו היא סובבת. ויש לה (מחוצה לה) אטמוספירה. כך האדם
החי; יש לו אטמוסיפירה (אוירה ותחושה שהוא נושא עמו והמקיפה את
אישיותו. בדרך כלל קוראים לזה: נוכחות). יש לו ציר סביבו
סובבים חייו (משמעות ומרכז כובד פנימי). וכאן השאלה היא האם
האדם הוא גוש סלעים שומם או ספירה עם חיים אורגניים, אטמוספירה
ולבה פנימית רותחת.
3.שדה אלקטרומגנטי: כשמעבירים דרך מוליך זרם חשמל, מיד נוצר
סביבו שדה אלקטרומגנטי, שזה ההד המגנטי החיצוני לזרם החשמל
שעובר בתוכו. מה שאומר שיצור חי, הוא מישהו שמשהו (חשמל, חיים)
עובר דרכו ואותו משהו שעובר דרכו,  יוצר אוירה מחושמלת, שדה
טעון. זה לא סתם חלל שמקיף את האיש אלא חלל טעון, בעל גבולות
מוגדרים וסמי סגורים (לכל דבר מתחת לרמה שלו).
מנורה, כשהיא מחוברת לזרם,  נדלק בה משהו - ואז היא מפיצה
סביבה שדה של אור. ברגע שהיא מנותקת מן הזרם, המנורה עדיין שם,
אך אין סביבה עוד השדה הזה של האור.
זה למעשה ההבדל בין גוף חי למת, בגוף חי עובר משהו דינמי
ועוצמתי שיוצר סביבו אוירה מחושמלת (הדוחה כל מה שמתחת לרמה
שלה). וכשהגוף מת אין סביבו שדה אלקטרומגנטי, כי כבר לא עובר
דרכו שום זרם חיים.
ג. אוירה
ואם להמשיך את אנלוגיה מס. 3, הרי למעשה כל דבר שיש בו חיים
מוקף באוירה שאופפת אותו. אוירה המאכלסת בתוכה את התחושה של
חייו. מקצת מתחושה זו של החיים של האדם השוכנים בחלל בו הוא
חי, ניתן למצוא בביקור בחדרו של איש רוח, או אדם דתי, או יוצר
בעל שיעור קומה; נכנסים לחדר ומרגישים משהו, קשה לשים זאת
במלים, אך בחדרם של אנשים עם גדלות נפש כלשהי ישנה אוירה חיה
נושמת, שמשפיעה עלינו מיד. (מעניין שלרב האוירה בחדרו של אדם
בעל בעירה פנימית חזקה היא דווקא בעלת איכות של  שקט ושלווה).

אוירה ניתן גם למצוא בבתי קפה מסויימים. וזה מה שגורם לבתי קפה
מסוימים להצליח ולאחרים לא לצבור תאוצה; האוירה. למשל החצר של
בית קפה 'פטר' במושבה הגרמנית בירושלים בשנות הששים; מי שזכה
לשבת שם - מתגעגע לבית קפה 'פטר'. אך הוא לא מתגעגע לחצץ,
לצמחיה, או למלצרית המבוגרת, אלא למה ששכן שם באוירה. (כל
געגוע הוא יציר של הנפש. כשאנו מתגעגעים זה לא לעצמים אלא
לאוירה, שהרי זכרון האוירה הוא הדבר החי שנותר מן הרגע שכבר
איננו). וכשמקום כמו 'קפה פטר' נסגר, האוירה נותרת במקום עוד
כמה שבועות, ואז, אם נבקר במקום לאחר חודשים אחדים (לאחר
שהאוירה התפוגגה) - הנה אנו מוצאים כי למרות ששום דבר בריהוט
ובבית הקפה עצמו לא נשתנה - הביקור במקום מאכזב, כי משהו חסר,
האוירה הלכה לאיבוד. ומי מאיתנו לא הרגיש זאת פעם, האכזבה
שבביקור אל מקום שאיבד את האוירה שלו.
ומה לגבי האוירה שאופפת בני אדם? ובכן אלה אנשים שחי בהם משהו,
אותו משהו יכול להיות נעים או לא, אך זה לא משנה לגבי האוירה;
היא תתקיים כל עוד באדם חי משהו.
אך רוב בני האדם הם כמו הירח, או סימטה שוממת שפעם גרו בה
והיום לא מגיע אליה איש.
והתחושה במקום כזה (שפעם איכלס אוירה ועתה היא נסתלקה משם) הוא
קשה, קשה מאוד. שהרי התחושה שנותרת לאחר ביקור במקום שפעם שקק
אוירה מלאת חיים- גרועה לאין שיעור מן  התחושה לאחר ביקור בבית
קברות.
החלל הריק שנותר לאחר שנסתלקה האוירה, (שהיא ההד המגנטי של
הזרם החשמלי של החיים שמפלס דרכו דרך האדם) - הוא אחד הדברים
המעיקים ביותר שיש.
ואם זה כך בכל הנוגע למקומות, קל וחומר אצל בני אדם; אלה שפעם
חי בהם משהו אך יום אחד עברו חוויה קשה או משהו. בפגישה עמם הם
נראים בדיוק אותו הדבר, אך משהו שהיה בהם נסתלק. עתה הם נראים
לנו חסרי ברק, מהוהים, אפורים. ואז אנו אומרים לעצמנו שהם
נראים נורא. ובכן הנורא הזה קיים אצל בני אדם רבים אחרים, רק
שלגביהם אין לנו את יכולת ההשוואה הזו של 'לפני ואחרי', היות
ואנו רואים אותם כל הזמן ללא אוירה חיה סביבם, אין לנו יכולת
לחוש איך זה היה יכול להיות לו היו מוקפים באותה אוירה.
וכך, רק אם אדם נשא אוירה ומסיבה כלשהי נסתלקה ממנו, אז (ורק
אז), ניתן לחוש את ההבדל העז בין אדם החי כשהוא טעון בחייו
הפנימיים ובין אדם החי בלעדיהם. רק בהשוואה הזאת בין אדם בעל
אוירה לאתו אדם בלעדיה - ניתן לחוש ולהעריך את גודל החוסר
והריק  עמו חיים רוב בני האדם רוב חייהם; חוסר חייהם שלהם.
ד. שלוש הקטגוריות
סך הכל קיימים שלושה סוגים (או קטגוריות) של חיים בבני אדם;
1. הסוג ראשון הם אלה שאין להם חיים והם גם לא עושים כלום כדי
לכסות על כך.
2. בקטגוריה השניה קיימים אלה שיש להם חיים ועל כן לא זקוקים
לכסות על כלום.
3. בקטגוריה השלישית קיימים אלה שאמנם אין להם חיים , אך הם
עסוקים במלאכת טיוח ובנית תפאורה סביב הריקנות שהיא חייהם.
התפאורה יכולה להיות אדם המכביר במלים, או כל הזמן נמצא
בפעילות, או שהוא מאוד יצירתי או בעל קסם אישי רב - כל אלה
יכולים להאפיל על כך שבעצם אין לו חיים.
אלה שלוש הקטגוריות. עכשיו, מה שמבלבל הוא שאלה שאין להם חיים
נראים מאוד דומים לאלה שיש להם, (קטגוריה מס. 1 וקטגוריה מס.
2).  כי שניהם שקטים. הראשונים כי אין בהם כלום והשניים (אלה
שיש להם חיים) כי הם לא זקוקים לעשות משהו, הכל נעשה דרכם, הם
פסיביים, החיים הם האקטיביים.
ומה שהכי מבלבל הם אלה שעסוקים כל הזמן, (קטגוריה מס. 3); הם
ממש נראים חיים לגמרי, לידם, האנשים מלאי החיים אך הפסיביים,
(קטגוריה 2) נראים חסרי חיים לחלוטין.
וכך, מלאות וריקנות (קטגורות 1 ו-2) נראות במבט ראשון אותו
הדבר, ורק מי שעוסק בזיוף האני ובאני מאומץ, באני חברתי
(קטגוריה מס. 3)   -הוא שנראה מלא חיים.
וכך יכול להיות שדווקא אדם מלא חיים ונוכחות פנימית (מס. 2)
יכול להראות כאדם ריק לגמרי, כי במקום לזוז ולדבר הוא 'רק
נוכח'... מה שיכול לבלבל בינו לבין זומבי, או סתם קטטוני, או
ישיש מיובש בבית אבות (מס. 1) . בשניהם, סממני החיים החיצוניים
פינו מקומם; אצל תשוש הנפש לריקנות ואצל האדם שחייו זורמים
דרכו - לאוירה מחשמלת.
אך, כאמור,  מבחוץ שניהם נראים ריקים, ורק אלה שמדברים הרבה,
זזים ממקום למקום (מס. 3) נראים כאילו הם הם אלה שחיים. אך הם
בעיקר משחקים את החיים, בונים תפאורה של חיים, בשעה שאלה שהם
חיים באמת נראים לידם בדיוק כמו אלה שהם נעדרי חיים לגמרי.

ה. המיעוט והרוב
ובחזרה לאדם מס. 2. לאדם החי - ובכן, יש בו נוכחות, יש בו משהו
שלא בא מן הרגשות, או מהדם והבטן, אלא עמוק, מן הנפש.
כל מה שקורה סביבו ובו הנו טעון במשמעות. חייו כה מלאים עד שהם
יוצרים סביבו התרחשויות. כמו אלפי מעיינות קטנים. הוא כל הזמן
יוצר וגורם לדברים להתרחש סביבו. ומה שחשוב לציין הוא שאצלו זה
קורה מבלי שהוא מתאמץ או משתדל.
האדם החי נע בין הפנים והחוץ; בפנים משהו מניע אותו וביחס לחוץ
- יש לו מטרה. חייו הם התרחשות אחת גדולה. הנובעת ממעמקיו
ויוצרת סביבו מעין הילה של נוכחות.
כשאנשים פוגשים אדם כזה, קשה להם ל'שים את האצבע על משהו בו,
כי מה שקורה סביבו לא נוגע ברגשותיהם, אלא במשהו עמוק יותר בם,
משהו שאולי הם עצמם לא בקשר עמו - נפשם.
אדם כזה, או אנשים כאלה הם בדרך כלל מיעוט, לרוב לא יודעים
עליהם וגם האנשים שפוגשים אותם יכולים לפטור אותם לכל היותר
כמוזרים או מיוחדים (ההבדל בין שני אלו נעוץ במידת הקירבה או
הסימפטיה שחשים כלפי אותו אדם; אדם שחשים כלפיו סימפטיה או
קירבה יתפש בעינינו כמיוחד, בעוד שאדם שמעורר בנו התנגדות, או
אין לנו סימפטיה כלפיו - יתפש כמוזר). אם הם לא כתבו משהו שזכה
להערכה, או שיש להם תפקיד חשוב - לא יתייחסו אליהם במיוחד.
דהיינו, עצם העובדה  שלאדם מסויים יש נוכחות (שנובעת מחיים
פנימיים עשירים, או בעלי עוצמה וייחוד) - אינה תנאי מספיק
לתייחסות ולהערכה.
כך באשר למיעוט, ומה באשר לרוב? ובכן אף אחד לא יעיד על עצמו
שהוא שייך לרוב מחוק הפרצוף, לעדר. למסה קולקטיבית חסרת זהות
אישית, הרי כל אדם רואה עצמו כבעל ייחוד משל עצמו, אך האמנם?
מה קורה בחייו של כל אחד מאותם טריליונים? האם לתנודה הפנימית
שבין רגשות חיוביים  לשלילים, בין להרגיש מאושר למדוכדך -
ניתן לקרוא: 'חיים פנימיים'? האם ניתן להגיד על אדם החי מתוך
לחץ  של שאפתנות השגית, שמשהו (כח חיים) מניע אותו מבפנים?
אנשים עובדים קשה כדי ליצור להם חיים; לומדים מקצוע, קוראים
ספרים, מחליפים מידע בשיחות עם חברים. קונים רהיטים, אביזרי
נוחות ומנסים לבנות חיים. הם כמו התפאורן שבונה תפאורה בהצגה,
או קבלן הבונה בית דירות. אך העיסוק הזה הוא חיצוני, ואין לא
דבר עם  חיים פנימיים, חיים שהם התרחשות פנימית, שלא ניתן
להפסיקם.
כדי להבין יותר טוב את ההבדל הזה שבין תפאורה של משהו לדבר
עצמו כדאי להתייחס למה שקורה  במוסד השיחה;  [2] רוב השיחות הן
דיבור מאומץ על משהו, לא משנה בדרך כלל על מה, מה ששוב שעצם
הדיבור בא להסתיר את העדר הדינמיקה שבין שני המשוחחים. זהו
דיבור מכסה, שמעצים את השינה והחידלון הפנימיים, וזאת בניגוד
לדיבור החושף שמעצים ומבעיר את אש החיים הפנימיים. וכך גם
בחיים; עושים ומכבירים במעשים, פעילויות וכו', כדי לכסות על
העדר של דינמיקת חיים פנימית.
החיים לא מתרחשים מעצמם, בפנים כבר לא בוערת אש תמיד, אש
החיים. במקום הבערה הפנימית וחיים טעונים בתחושת חרום של למצות
כל רגע, להגיע לפסגה כלשהי - ישנו מאמץ הזה, לעשות דברים כל
הזמן ולא להפסיק, כדי שמערומי  הפסיביות והריקנות הפנימיים, לא
יתגלו מבעד לקרעי המלבושים של מאמץ וריצה מתמדת, שאנו עוטים על
חיינו הפנימיים.
רב המאמץ המכסה הזה מצוי בפן החברתי; אימוץ של קודים תרבותיים:
אופנה, דעות פוליטיות, אידאלים, מעורבות חברתית, קריירה וכו'.
והוא בא על חשבון ובמקום חיים אינדווידואלים פועמים וגועשים,
הבוערים מבפנים באש מגנטית צוננת, אך רבת עוצמה. המאמץ המתלהם
של חיים בקנה מידה חברתי בא להעצים את חלקה של התפאורה של כולם
על חשבון האותנטיות הדינמית של היחיד.
החיים החברתיים הן שקר מוסכם. כמעט כולם משתפים פעולה, כמעט
כולם מעצימים את מרכז הכובד החברתי, וכל זאת כדי שלא יתגלה
שלרובם  אין בעצם חיים אישיים ופנימיים וטעוני משמעות. חיים
שיש להם כיוון ומטרה, והם נובעים מבפנים וממלאים את חיי האדם
באנרגיה רדיואקטיבית דחוסה.
החברה היא המסכה המסתירה את החלל הפנימי שבו היו אמורים לשכון
חיינו.
לעיתים נקלעים לשיחה עם אדם ומפה לשם מתחילים לתהות על קנקנו,
מנסים לחפור ולשאול כדי לנסות ולגלות את חייו, מה קיים שם
בפנים, מעבר למה שהוא מציג בתוקף התפקיד, המעמד החברתי והשכבה
הסוציואקונומית אליה הוא שייך -  ואז מגלים שמעבר למקבץ של
דעות שטחיות וקלישאיות, ('כל אחד עושה את מה שעושה לו טוב',
'העיקר זה המשפחה' ו'כסף זה הכל בחיים', 'לא מוצא זמן לנוח, כל
הזמן יש משהו לעשות' וכו' וכו') - אין שם הרבה, למעשה די כלום.
כששואלים אותו למשל מה חשוב לו הוא עונה שחשוב לו להיות טוב.
מה הוא רוצה?  רוצה להיות מאושר, רוצה בריאות, משפחה אוהבת,
סיפוק בעבודה ושאר קלישאות שלא קשורות לחיים האמיתיים והאישיים
של האיש/ה. מעבר לקלישאות קיימים  פחדים וספקות, אך מעבר להם -
כלום, חלל ענקי של ריקנות.
אצל בעלי חיים, נראה, כי אין זה כך. הם חיים, וחיים במלאות.
ואצלם מה שבחוץ זה מה שבפנים. אצלנו, נראה, כי חייו של אדם
אינם מתרחשים מעצם העובדה שהוא חי. בעלי החיים לא יודעים מה זה
לשמוע בלי להקשיב, כשהם שומעים משהו זה עם כל הכוליות שלהם,
כשהם רואים משהו - כל ישותם מצויה בראיה. אצלנו נוצר נתק משונה
שכזה; כאמור, ניתן להסתכל מבלי לראות, לשמוע מבלי לדעת מהו זה
שזה עתה שמענו, לדבר בלי שנוצר קשר של ממש עם הזולת, ולחיות
בלי לחיות. אין פלא, איפוא, שהתחליף הולך ותופס יותר ויותר
מקום בחיינו. וצריך להבין שתופעה זו אינה סתם פרי של קידמה
טכנולוגית, תופעת התחליפים היא מטאפורה וסימבול לכך,
שהאותנטיות בחיינו מפנה מקומה לחיקויים, תחליפים וממלאי מקום.
וכמעט במקום כל דבר  יש לנו תחליף: במקום קפה קפה נטול קפאין,
או תחליף קפה. סויה כתחליף לבשר. לב מלאכותי במקום לבבות,
כליות וריאות במקום האברים הטבעיים. סרטים עלילתיים כתחליף
לעניין ולמעורבות שלנו בחיינו. משקה סויה במקום חלב, סקס
וירטואלי במקום סקס אמיתי, ויאגרה במקום חשק שמתורגם לגוף,
פרוזק במקום מצב רוח טוב וכו'. -החיים כתחליף של עצמם.
החיים צריכים להספיק לאדם כדי שיבער מבפנים באש התמיד, (ללא
מעודדים, מעוררים, או גירויים) אך אם עצם העובדה שהוא חי לא
עושה לו את זה; לא עושה לו את הסוטול ואת הטריפ הכי מטריף
ומדליק - סימן שבמקום לחיות, נרדמנו בשמירה.
כל אדם נולד עם ניצוץ, כזה שיכול להתלקח לאש החיים.  הפסיכולוג
הבריטי דונלנד וודס וויניקוט מאמין שכולנו מתחילים עם ניצוץ
חיוני של עצמי אמיתי, חיוני ויצירתי. והשאלה היא: האם הניצוץ
הזה נדלק או לו. אם נדמה את חייו של אדם למכונית, הרי שאצל חלק
לא קטן מבני האדם, המכונית אכן שם, אך המנוע כבוי והיא לא
נוסעת לשום מקום. ויש דברים שניתן לעשות עם מכונית שמנועה
כבוי; ניתן לרותם אליה סוסים, אפשר גם לשבת בתוכה להדליק מדורה
ולצלות תפוחי אדמה, אפשר לצייר עליה ציורים, אפשר גם לשים
בפנים אדמה לשתול שתיל ולגדל בתוכה עץ. אך כל זה הוא לא העניין
לגבי מכונית, כל העניין הוא לסובב את המפתח במצת ולהדליק את
הניצוץ, שיניע את המנוע. אחר כך אפשר לנסוע לכל מיני מקומות.
אבל עד שהמנוע נדלק - זו רק מכונית בפוטנציה, מכונית על תנאי,
והתנאי הוא שהניצוץ יניע את המנוע.

--
הערות:
[1] אמנם ניתן לבוא ולהגיד שכל זה נכון אולי בעבודה או ביחסים
שטחיים, אך בכל הנוגע לידידינו הקרובים - הדברים לא תופסים,
וכי באשר להם אנו באמת מעוניינים בהם כבני אדם, מה חי בהם
וכו', ואילו כמה הם מרוויחים או איזה השכלה יש להם, או מה
השיבוץ החברתי שלהם - לא מעיינינו. ובכן זה לא מדויק, שהרי
מראש אנו בוחרים לידידינו או האנשים עם אנו מנהלים מערכות
יחסים (רומנטיות, מיניות או אחרות) - את אלה שכבר שייכים
למשבצת החברתית שבה אנו מצויים (לא למטה ממנה וגם לא למעלה
ממנה), אנו נבחר באנשים שהשיבוץ החברתי שלהם דומה עם לא זהה
לשלנו. ואז אנו יכולים 'להרשות לעצמנו' להתעניין בהם אישית, אך
אם מראש לא התאימו לקנה המידה החברתי  שלנו- ברב המקרים הם לא
יהפכו להיות ידידים קרובים. כלומר אמת המידה החברתית שולטת גם
על יחסים אישיים, וזה בא לידי ביטוי בעצם הסלקציה שאנו עושים
מראש, לפני שאנו פוצחים בכלל בהכרות קרובה עם אדם.

[2] הרחבה של נושא זה בספרי: 'אמנות השיחה - מלהג ופטפוט, עד
הידברות ודיאלוג', יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, מרץ 2003