כל שנה בערך, באותה תקופה,
אני יודעת זה הולך ונגמר,
הרומן שהיה לי אתך.
ואני מתכוננת, ככלה לחופתה,
מתאפרת קלות, לובשת חליפה חדשה,
מגיעה בזמן, כמו תמיד, לפגישה אחרונה.

אתה היית כל כך משמעותי בחיי.
הדלק, המצבר והמפוח.
הטרדת מנוחתי בלילות,
והענקת לי כל כך הרבה כוח.
רק פעם בשבוע היינו נפגשים
יום א', בין שתיים לשלוש ושלושים.

אני עשיתי כל שיכולתי לגרותך,
לעורר מחשבה ורגש, לעצב התנהגותך.
כמנצח על התזמורת, כשחקן ראשי על במה
בהרמת קול, תנועת כתף, חיוך או הברקה.
בסרט, מנגינה, ציור וגם דוגמא
ועשיתי לך את המוות, כמידי שנה בשנה.

עכשיו אנו נפרדים, מעט מילות נימוס
עוד נאום פרידה שמוכן אצלי בראש
הולכים איש איש לדרכו,
לא לפני שאני בסתר מוחה דמעה.
היה לי כל כך טוב אתך, במחיצתך.
ואתה סבלת. נו, רק קצת - מתוך ברירה.

יום אחד נפגש, בפרוזדור, בתור, בדרך לקולנוע.
ואתה תחייך אלי חיוך רחב - "גבירתי"
ואני אשאל קצת במבוכה - ואדוני?
"את לא זוכרת? עשית לי את המוות אי שם לפני שנות אור"
"פנים אני זוכרת, אגיב, לא כל כך חזקה בשמות"...
ואתה תגיד "אלון, מיכאל, אורי או עדי "
"את זה אני זוכרת , אגמגם. אני מחפשת את השם השני..."
עכשיו תחייך כי אתה כבר מכיר את זה הטריק, ותגיב:
"אני הסטודנט שלך, את לא זוכרת - מורתי?


"את בטח זוכרת אותי..."