לחוות אבהות , מה זה לחוות אבהות? מישהו פה כבר יודע? האם זה
להרגיש אחריות? אולי רצון להניק? אולי לחנך? אולי להתמלא חרדה?
אולי לרצות להציל מגוף שלישי או ראשון? ומה עם תמיכה? הכוונה?
לבכות ביחד? להתרגש ביחד? לחשוב ביחד מה עושים הלאה? ליצוק
מחדש את טעויות העבר? או אולי אותן דווקא לא? לתקן או לשבור?
לכפוף או לרומם? להיאחז או לשלח? ומה עם אובדן? ואבל - מה עם
אבל? והאם כאשר זה קורה , כאשר חווים זאת , אפשר לחזור אחורה?
אוכל עוד לחזור להיות ילד? ארצה עוד להיות ילד? האם אבהות היא
משמעות חדשה לחיים? או עוד עול? מין מצוף בנהר שלא עוצר? והאם
הפעם הראשונה היא הכי חזקה? הכי חשובה? היחידה שבאמת מרגישה
אמיתית? זה הופך לדבר אגבי אחר כך? ואת מי מעדיפים? את הבכור
או בן הזקונים? ולמה אף פעם לא את הסנדוויץ'? ומה מבינים כשזה
קורה? רוצים להתקשר לאבא? להגיד לו תודה? או אולי לכעוס? או
לבקש עצה? ומי אומר מי צודק? יש איזו שיטה? ומי בכלל המציא
אותה? האם אני צריך להיות אבא כדי לחוות אבהות? או אולי במין
תאונה רגשית לחוש כך לפני? אולי במקום להיות חבר או ידיד או
עובר אורח , פרץ בי לפני הזמן הרגש הלא ברור הזה , בלי שאדע
אפילו את שמו , והחליף את מקומן של תחושות פשוטות ומתונות ,
אולי מתוך ניסיון להבין יותר , להעמיק בתוכי חשפתי טרם עת
מצבור בתולי של אהבה אחרת, עוטפת, מקבלת, סולחת, אוחזת, חרדה?
ואולי , לא , וודאי , המצב הפך מבולבל? אולי הארעיות של חברות
, ידידות או סתם אורח עובר , שנוהגים להיעלם כשם שבאו , עצרו
את נהר האור הזה? סכרו את התאונה הנפשית המוזרה הזאת? ומה עם
אובדן? ואבל - מה עם אבל? אוכל עוד להיות ילד? ארצה עוד להיות
ילד?  ומה עם האובדן? איך בוכים לבד? איך מתרגשים לבד? במה
נאחזים?