ראיתי אותך לנגד עיניי. כל כך יפה,
כל כך שלו וטוב.
חיבקת אותי ולא עזבת. אמרת שאינך רוצה לעזוב.
שוב שמעתי את קולך, לוחש לי בשקט "אני אוהב אותך",
אבל ידעתי שזה לא היה נכון.
אמרתי לך די, שאינני רוצה עוד. אבל לא יכולת להקשיב לי.
לא שמעת אותי.
הכל היה באשמתי. אני ראיתי אותך לנגד עיניי. ראיתי אותך גוסס,
לאט לאט נופל, ופתאום שקט. דממה.
מתת בזרועותיי. ואני- לא עשיתי כלום, רק עמדתי שם והסתכלתי לך
בעיניים, ללא שום רוח חיים בתוכך.
אמרת לי שאתה אוהב אותי, שנהיה מחובקים לנצח.
אבל כל זה השתנה כשהסתכלת לי בעיניים.
הכל פתאום נהיה שקט, כל כך שקט. הקור והשקט הקפיאו את גופי.
את עצמותיי. הצמרמורת לא פסקה ורק המחשבה שאיבדתי אותך גרמה לי
לראות אותך שוב, לנגד עיניי...