בתקופה של שקט, בתקופה של רוגע.
הייתה ילדה קצת שונה. היא לא אהבה לשחק עם שאר ילדי השכונה,
היא לא אהבה לשבת בכיתה ולהקשיב לשיעורים משעממים החוזרים על
אותו סיפור ישן נושן, או את המורה שלא ידעה דבר מלבד המילים
חסרות הפשר שקראה מתוך הספר הנדוש.
היא אהבה את עצמה, את האוויר שנשמה, את הפרחים שהריחה, את הענן
שראתה את העולם שהתגלה לה.
היא העדיפה לשבת לבדה מול פרח ולחקור אותו מכל צד וכיוון למצוא
בו דבר שלא נכתב בספר משעמם.
האנשים חשבו שהיא די מוזרה ההורים ראו אותה כמביישת.
אבל היא רק הייתה מיוחדת ושונה קצת.
ביום רגיל ולא שונה עסקה בדבר לא רגיל ושונה.
באמצע עיסוקה ניגש אדם זר.
היו לו תווי פנים שונים מוזרים, היה לו מבט לא ברור.
שיער כסוף ופרוע, עיניים שחורות ועמוקות, כמו בור חשוך.
פניו נראו עצובים, כועסים.
מוזר.
הילדה לראשונה בחייה רואה הבעה כה משונה כה כעוסה ופגועה.
היא הזמינה אותו להצטרף אלייה, חשבה לעצמה שהוא יתאים לחברה
שגם הוא שונה שגם אותו לא מחבבים, ושהיא תוכל להראות לו הבעת
פנים אחרת יותר טובה יותר שמחה.
השניים ישבו להם ביום רגיל ולא שונה ועסקו בדברים לא רגילים
ושונים.
לפתע האיש הכל כך עצוב העלה חיוך קטנטן על פניו, אך לא חיוך
רגיל.
חיוך ערמומי, נבזי.
הילדה הביטה בו בפליאה, האיש בעל השיער הכסוף לא ביזבז אף רגע
מיותר.
הוא הגיע אל הילדה במטרה לשנותה, איך ולמה זה לא ממש ידוע.
אבל ידוע שהילדה כבר לא אהבה לעסוק בדברים לא שגרתיים, כבר לא
הפריע לה כל קישקושיי השטויות שהמורה מוציאה מפייה במהלך
קריאתה מספר חסר כל פשר.
וכשהילדה כבר לא הייתה עצמה האנשים החלו להראות סימני חרטה, כי
פתאום הבינו כי למעשה הילדה לא הייתה מוזרה או שונה.
אלא מיוחדת.
ייחוד פלאי שחיזק את כל האנשים מסביבה.
אבל הילדה כבר לא נשארה עצמה יותר.
ולכן ביום רגיל ולא שונה היא עסקה בדבר רגיל ולא שונה.
הילדה הזו היא לא אני.
הילדה הזו הייתה אני.