היה לי חשוב שתדעו שזה לא בגללכם. לא קפצתי/חתכתי/יריתי/חנקתי
בגלל אף אחד מכם. זה לא קשור אליכם. גם אם למישהו נראה שכן,
ושהוא היחיד שקשור, או שיודע את הסיבות- הוא טועה. אין אף אדם
כזה שיודע! אז שלא יהיו לכם רגשי אשם ואל תחשבו את עצמכם לכאלה
טובים שמישהו היה מתאבד בשבילכם. קצת פחות גאווה ושחצנות...
  בקשר לסיבות- כמו שאמר כבר גדול לפני: "אף אחד לא יודע למה,
אף אחד לא יודע כמה, אף אחד לא.." אין שום אדם בעולם שהכיר
אותי. אותי האמיתית, שבפנים. לא זאת שאני מציגה כלפי חוץ. ואלא
שהיו באמת קרובים גם לא תמיד יודעים שהיו קרובים, וחלק ממי
שחשב שהיה קרוב גם לא בטוח שהיה...
 ואף אחד לא יודע הכל. גם לא את הרוב. מי שהיה מספיק קרוב
יודע פרטים קטנים (וזה שיודע הכי הרבה לא יודע אפילו שמינית.
ובכלל ספק אם הוא חושב שהוא יודע עליי הרבה). רק חלקים
מהתמונה. כמו בפזל. יש כאלה שיש להם יותר חתיכות ויש כאלה
שמחזיקים בפחות. אולי אם יום אחד כל האנשים הללו היו יושבים
לחבר את החלקים, כל החלקים שהוצעו (והוצאו), הם יקבלו תמונה
יותר ברורה. אבל אין סיכוי שהם יגלו את כל החלקים. כי אף אחד
לא יודע איפה כל חלק מצוי (ואולי עדיף שכך?) יש חלקים שהוסתרו
והוחבאו היטב, רחוק. רק חתיכות בודדות שנראות לא חשובות,
שנשלחו רחוק אל מספר מקומות שונים מעבר לים, אך בעצם אלו
חתיכות גדולות ומרכזיות. ארבעת פינות הפזל, ואבני היסוד
העיקריים! והן מצויות במקום ואצל אנשים שאף אחד לא ידע ולא שמע
עליהם. שאף אחד לא הכיר ואולי גם לא יכיר...
 ואם לרגע נדמיין שכל החתיכות נמצאו, עדיין יהיה הפזל לא שלם.
בעל חורים גדולים ורבים. חורים של דברים שאני לא סיפרתי. לאף
אחד! ושמרתי בבטן, רק לעצמי. אם זה סודות של אחרים, ואם זה
סודות שלי. אז נכון שאני לא תמיד משתפת ולפעמים משאירה דברים
לעצמי, אבל זה גם בגלל שלא תמיד יש מי שיקשיב. או שהמקשיב הוא
לא האדם הנכון.. יש חלקים שנראים למישהו גדולים וששיתפתי, אבל
בעצם הם פצפונים, ואת החשוב שקושר אותם לא סיפרתי. ויש שההפך.
ואז לא שמים לב ולא מתייחסים לזה יותר מידי. מן באגב שכזה.
 עד כמה באמת טרחתם להכיר בנ"א?