27/1/1987  תינוקת חדשה הגיעה לעולם. קטנה וטהורה, עוד לא
עשתה
כל רע, עוד לא החתימה את גיליון חייה במעשי קונדס וחטאים.
השנים עברו, והמבט התמים והעליז לא נעלם מעינייה, כזאת היא
הייתה- יציר התמימות.
בדרך למה שהיא היום, נתקלה בהרבה אנשים, רובם רעים כאלה-
נצלנים ואגואיסטים, והיא כל כך תמימה...בכל אחד היא מחפשת את
הטוב שלו, מבחינתה- אין אנשים רעים, רק נסיבות רעות.

אז היא הגיעה לגיל מסויים, גיל של שינויים, נו- בטח שמעתם
עליו, "גיל ההתבגרות", ככה הם מכנים אותו. בשבילה- התקופה הזאת
היא הזמן שלה להסתיר בשכבות רבות של צבע את מי שהיא באמת-
בבית, היא צבעה את עצמה בלבן ו-ורוד- טהור ומתוק, כמו שאבא
ואמא אהבו אותה.
בבית ספר, היא צבעה את עצמה בירוק- רגוע ושליו, כמו שהמורים
אהבו אותה.
בשכונה, היא צבעה את עצמה באדום אש- כמו שהבנים של החבר'ה אהבו
אותה.
היה לה צבע לכל מקום, ארוע ואפילו אדם שהיא הכירה.
וכשנתקלה במשהו חדש, היא הייתה מתאימה את עצמה בשניות- היא
אלופה בלהתאים את עצמה. היא אף פעם לא העיזה להיות עצמה, אף
אחד לא ידע מי היא באמת, אבל הדבר הכי נורא הוא- שאף אחד לא
ידע שהוא לא יודע מי היא באמת- כולם חשבו שהם מכירים אותה כל
כך טוב. כולם טעו.

עם הזמן המבט התמים והעליז בעינייה השתנה -"יש לך עיניים
עצובות" מישהו אמר לה, והיא רק חייכה חיוך קטן כזה שמבקש
"סליחה..."
והעמידה פנים כאילו כלום לא קרה, אבל זה נחרט לה בלב, נחרט חזק
חזק והיא רצתה לשנות את זה. היא רצתה את המבט התמים והעליז
בחזרה.
והיא ניסתה כל כך חזק, אבל ללא הצלחה.
שכבות הצבע שהיו מעלייה היו כל כך רבות, וכל כך כבדות שהיא לא
מצאה למטה, בארכיון שמכונה "נשמה" את המבט הזה שהיא חיפשה.
בינתיים המבט העצוב המשיך לקבע את עצמו בעינייה, וגרר אחריו את
החיוך. הפה שלה שתמיד היה משתרבב כלפי מעלה, איבד את דרכו- טעה
בדרך, ברח למטה...

הזמן המשיך לעבור, ושינויים פקדו אותה, מכל כיוון- כמו יום
שהפך ללילה, כמו שחור שנהיה לבן וכמו הרע שעכשיו הוא טוב,היא
דחקה הכל הצידה, כדי שלא יפריע לה, כדי שלא יפיל אותה, אבל
העומס...כל כך גדול והיא...כל כך שבורה.
הצבעים שמעלייה התחילו לדהות, ולחדש אותם היה קשה מידי, ואז
היא החליטה "הצבעים צריכים ללכת!"
כל שכבה קולפה לה לאיטה, את מברשת הצבע היא העיפה מחייה  ולקחה
את הזמן כדי ללמוד לאהוב את מה שהסתתר שם כל השנים.
הפה שלה מצא מפה שתראה לו את הדרך בחזרה למעלה.

רק דבר אחד עוד הטריד אותה, אם כל הצבעים ירדו, ואם כולם
אוהבים אותה כמו שהיא, ואם הפה שוב צוחק למה המבט התמים לא
עולה מארכיון ה"נשמה" שלה?