אני והרגשות שלי צובאים על דלת ביתך היום בבוקר. לפני שאור
ראשון חיוורוני הקיץ ליום החדש, מפתחות המכונית כבר התניעו
בדרך אליך.
אני לא יכולה להגיד עכשיו, שלא ידעתי מה אני מתכוונת לעשות.
כל הלילה לא ישנתי, חיכיתי ששעה הגיונית אחת תבוא ותסדיר את
הסבך הבוצי של המחשבות שחוללו אצלי בראש. ניסיתי להפנים שלא
ממש משנה לך מה אעשה עם עצמי. שהקירות השקופים שלך לא חדירים
בשבילי. שאני עוד רפלקציה על יחסים שיגמרו. אבל לי זה לא שינה.
את הלב שלי זה לא יכול כבר להחזיר לקדמותו הקשוחה, הבררנית.
אני מניחה שככה ניצחו כל האהבות הגדולות, רק שכאן זה רק אני
והגדלות בעניין.

כבודת המשא הרגשי שלי ואני, מחנים מאחורי הסוברו הישנה שלך
מתחת לאלון הזקן, מעבירים אצבעות קפואות של שלהי החורף על
הדפיקות בפח. כמעט ונכנסתי לך בטמבון האחורי וסידרתי לך עוד
שקערורית. בשביל להרגיש טוב.
כל הנסיעה הרצתי תרחישים על מה יקרה כשאגיע.
אולי תהיה ער, קוטף עלים לתה של בוקר. ודאי תעמוד ותמולל עלים
בשרניים של מליסה. מהמטבח יבקע אור חמים מזמין, ואתה תחלוט לנו
שתי כוסות שיעלו אדים וניחוחות. אולי תלטף לי את הלחי, אולי
תצבוט לי. אני יודעת שתתיישב בגבך הערום אלי, ותבקש קצלה כמו
חתלתול.
הבטן המתהפכת והעצבנות הזו, שבין בכי מבוהל נטוש, ובין כוח
רצון אדיר להכאיב לך עד שתאלם בת קולך האחרונה אל תוך העילפון,
משלחים אלי הדים מציאותיים יותר.

אלפי השדים שעוררת בי מניעים אותי אין עצור בשביל הבוצי למובאת
הכניסה לביתך, מניצים בי את מה שאומר, קומטים את זוויות הלחיים
על שלא יעבור עצב את פי.
הכלבים שלך מרחרחים אותי ואד מהביל מרכך את זוויות לסתותיהם
השמוטות בכניעה, את התיק אני מניחה על מעקה הבטון השזוף בטחב,
מתכוונת לא לחצות את סף ביתך.
כשנפגשנו רציתי שתציל אותי.
צבעתי אותך באדום ולבן, וסירבתי בעקשנות אופיינית ללב צלוב
באשליות, לראות את חוסר הרצון שלך אלי. עכשיו אני כאן. באתי
לסגור מעגל סימטרי של אבל חי.
כבר מזמן לא ראיתי, לא בכיתי, לא קיללתי אותך בנשימה עצורה. על
הדלת שלט חום וירוק, כאן גרה המשפחה שלך, ולא אחרת.  

אגרופי קמוץ מתדפק על דלת כבדה, נוקש את לבבי פעם נוספת על
חומות בצורות שלך.
בת קול תפילה עולה בשקט מן הבית, מעירה אותי, מעירה את אלוהיך,
בנך האובד הנמצא.

ולאחר.
ידי הנוקשת נרתעת חזרה אל צדי גופי.