זה כמו להחתך מנייר,
מגוחך ולא צפוי,
שריטה קטנה וכאילו חסרת משמעות כלפי חוץ,
אך מי יתווכח עם כאב?
ומבפנים, זה שורף. ואין דבר לעשות ,
אלא לחכות שהזמן יואיל בטובו לשחרר את הכאב.
ובינתיים, מתרכזים בדברים אחרים,
שוכחים שנשרטנו מהדף המרושע,
עד הרגע בו נגע חפץ בפצע, ושוב זה כואב,
ומזכיר,
ואם אתה טיפה יותר רגיש מהשאר שנחתכים מניירות,
אתה תרגיש ממש מטופש, כי הנה, קמטים הופיעו במצחך,
ושוב, אתה מרחם על עצמך, ומשום מקום, מופיע אולי זעם.
ועל מה?
על שריטה קטנה, שאף אחד לא מבין עד כמה היא שורפת.
ככה נפגעים.
ואולי זה שפגע, יוכל לשים לך יוד, לתת לך נשיקה על הפצע,
בהקבלה להבאת פרחים, התנצלויות,
ומאמץ גדול ואולי אפילו כנה להעביר את הכאב.
ומרגע ששמו לך יוד, אתה מפסיק להתלונן בקול,
כמעט מפסיק להתלונן בפני עצמך,
אבל רק אתה יודע באמת מתי מפסיק לכאוב,
בתוך תוכך.
בפעם הבאה שתצייר, תגזור, או תעשה אוריגמי,
תאבד מעט מתמימותך,
תעשה זהיר וחשדן,
תתבגר.
ככה זה. אסונות הופכים אותנו למי שאנחנו.
מבוגרים.