הכפור יבוא, אמרו לי חברים,
שחור ואפל הוא.
כמוהו כמוות האיטי,
סופת שלגים של דם וזאבים.
יללות של מתכת החודרת לעצמות.
בתוך המערבולת האפורה-שחורה,
של איבוד תחושה.

תעיתי לי בתוך מבוך ליבי,
אוסף קירות המורכבים מרגשות קפואים.
חיפשתי מבוי סתום כדי שאוכל להישבר,
למרות זאת המבוך נמשך,
ולא היו עקבות מאחורי.
השלג המשיך לרדת, קובר את העבר.

ונראה כאילו איבדתי משהו,
באותה סופה.
הלהט שבקצות האצבעות
נסחף לו ממני, נקרע.
נשאר כמו זרקור שבור,
אי שם בקצה המנהרה.


ראגנארוק, הסופה של אחרית הימים בה יקומו הברזרקרים הויקינגים
והואלקיריות וילחמו לצידם של האלים של הפנתאון הנורדי בקרב
אבוד למען עץ העולם ולבסוף כולם יבלעו בתוך האפוקליפסה הבלתי
נמנעת.