נמאס לי לחיות
בתוך עולם של שקרים,
הבטחת שתישאר פה
לעולמי עולמים,
אבל כנראה שאין עוד
אנשים שזוכרים,
שכשמבטיחים הבטחות
מקיימים.

לא ביקשתי אהבה
שתרעיד את ליבי,
ביקשתי חיבוק
שיעטוף וירגיע,
אומרים שזה מנחם כשצרתך
היא צרתם של רבים,
אבל כרגע זה לא
משפיע.

אמרת שתדאג לי
שלא תיתן לי ליפול,
הבטחת שתישאר
להחזיק את היד,
ואני לא חושבת
שאוכל למחול
כי עכשיו אני לגמרי
לבד.

מצטערת, קשה לי לראות
את האורות מסביבי,
מצטערת שמוותרת
ונשברת ונכנעת,
קשה לי לשכוח את
שיברון לבבי,
כשנשמתי
נקרעת.

קשה להיות אופטימיים
בתוך עולם של עצבות,
וזה לא שאני יותר
מדי רגישה,
קשה להמשיך לחלום
כשהמציאות היא סיוט,
מציאות קשה
מתישה.

נמאס לי ליפול
אל בורות לא מוגנים,
אבל אתה לא
משאיר לי ברירה.
הבטחת לי דרך
סוגה בשושנים,
אז למה עכשיו
כל-כך רע?

הבטחת שתהיה כאן
ולא תעזוב,
הבטחת שננגן יחד
צלילים.
השומרת עצמי אנוכי?
זה לא טוב
לשמור על עצמך
כשנופלים.

לא התכוונתי לכתוב
שיר דיכאון,
סליחה אם נהייתי
תלותית.
קשה לי להרפות
מתגעגעת המון,
כי זו היתה
אהבה אמיתית.

רוצה לסיים במילים
של שימחה,
לא רוצה בדמעותיי
עוד לשקוע,
אז למרות שאני
כל-כך אוהבת אותך,
אני מבטיחה
להפסיק לדמוע,

ולהתחיל לחיות
בתוך עולם של אמת,
בתוך עולם של קיום הבטחות,
בלי לפורר מילים אבודות
ולנשום
ולשאוף
לאהוב ולהיות נאהבת...

לחיות.
כן. לחיות.