השיר הראשון שכתבתי אי-פעם ושנשמר אצלי. הוא נכתב בטיול שנתי,
אחרי התנסות מאוד מוזרה שחוויתי. עם השנים התחלתי להטיל ספק
בקיומו של הארוע, עד כי לפעמים נדמה לי שלא היה זה יותר מחלום
(בכוונה שמרתי את השיבוש המופיע בסוף השיר. זה מזכיר לי את
הבוסריות שהייתה מנת חלקי אז בגיל 14):


את לוקחת את כף רגלי. מקרבת אותה אט אט לשפתייך.
מכניסה את אצבעות רגליי לתוך פיך. כף רגלי הופכת לחליל- פאן
עבורך.
אף צליל לא נשמע. קול דממה דקה. אף מנגינה.
הפאניקה ממלאת אותי. פחד איום ומשתק.
שפתייך מתהדקות סביב אצבעות רגליי.
פיך נע אנה ואנה. ימין ושמאל.
לשון ממוללת.
נתחבת בין האצבעות של הרגליים.
מרטיבה אותן ברוק.
כל אצבע ואצבע עטופה בלשון ארסית.
את רעה?
אני רועדת באימה. צווחות שדים איומות נחבטות בקירות ראשי.
אמא. אמא-כואבת-לי-הבטן-אני-רוצה-הביתה.
תעזבי לי את הרגל, מפלצת.
את לא רואה שאני בוכה?
תעזבי לי את כף הרגל.
בבקשה.

(ארבעים דקות מאוחר יותר):
אז זה נקרא אורגנזה? ( השיבוש במקור / מ.ז.)