עומדת מול חורשה
נדמה שהעצים לא גדלים
עוצרים את התפתחותם
ובכל זאת הצמרות רחוקות מהעין
העלים מזהיבים
נושרים אט אט
ואני מהלכת
שומעת אותם נשברים תחת רגליי
וזו לא חורשה רגילה, לא
יש בה מן קסם כזה
שאפשר להריח אותו
אפשר להרגיש אותו,
כמו רוח מלטפת
את השיער והפנים,
הידיים, הבטן, האגן,
כל איבר בגוף שזקוק לליטוף.

ובתוך החורשה מתגלה דרך
ועוד אחת קרובה אליה
ועוד דרכים רבות
שונות אחת מהשנייה.
והבחירה קשה שהרי כל אחת מהן
צופנת בחובה נסתרות.

ואני בחרתי דרך,
אותה הדרך שהוא בחר בה.
ולאן שהלך הלכתי אחריו.
עקבתי, מסתתרת מאחורי עצים ושיחים.
שולחת מבטים מהירים, חטופים,
וחוזרת למחבוא הבטוח.
וככל שהדרך מתארכת
אני צוברת אומץ
ההצצות והגיחות מתארכות
והוא מגלה אך ממשיך בדרכו
לא מסיט את מבטו לאחור,
רק משאיר אחריו דרך קשה להליכה.
דרך שלי קשה ללכת בה.

ולבסוף כשהדרך מתפצלת נאלצת אני לבחור.
האם להמשיך אחריו בדרך,
לסבול
או לפנות לדרך חדשה, שונה,
ואני בוחרת
ומקווה שיום יבוא ודרכינו יפגשו
ונמשיך ביחד לדרך משותפת
ובינתיים אני הולכת לבד בדרך
דרך חדשה
בתוך חורשה
שעציה הפסיקו לגדול
ובכל זאת הצמרות גבוהות למראה העין
ועלי העצים מזהיבים ונושרים
חורשה קסומה עם דרכים רבות
שונות ומיוחדות.
ואני בחרתי בדרך חדשה
דרך קסומה מלטפת
צופנת בחובה נסתרות
שחובי הוא אותם לגלות.