מיה זהבי / לשתוק |
מלטפת, מרחוק.
שנינו במין מסע לילי
לשתוק.
למיטה את נכנסת מאוחר,
ריח גוף כל כך מוכר,
תחתון מושלך, טמפון נזרק.
אני ואת, עד מחר.
אז עוד לטיפה אחת. עוד נגיעה קלה ודי.
עוד נשימה רכה. האור מבין רגלייך, עד אליי.
ובפתח של האוהל, את חייכת אליי מרחוק.
איך אפשר תמיד לשתוק?
אז אנסה להרים קולי, לקרוא בקול ולא לחדול.
הרי רק כשאת הולכת, הגוף שלי נועד לסבול.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|